היא רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה - פרק שני

הרוכלים בשוק מתווכחים בקולניות.

היא עוברת על ידם, ומעבירה ידה על ערימת גויאבות. היום יש לה פגישה. היא לא יודעת איך הוא נראה, אבל הספיקה לדבר איתו פעמיים. השיחה הראשונה הייתה קצרה וחטופה. נרגשת-משהו. בשנייה כבר היו יותר נינוחים. "אני חייב לפגוש אותך." אמר לבסוף. דפיקות בלב. "אתה אפילו לא יודע איך אני נראית!" היא התפלאה. אך הוא שכנע אותה לשתות איתו קפה. הערב... הכלבים נובחים, הילדים מתרוצצים. היא בוחרת את הגויאבה הבשלה ביותר. "רק אחד גברת?". כן, רק אחד. היא רק רוצה את האחד שלה.

והסופר, שזה אני – לא ממש קונסיסטנטי, כידוע - החליט הערב לחזור קצת לחיים: לשתות עם חבר ישן-נושן, ולהגג על אומנות. הוא חובש את כובעו ויוצא לרחוב. "אווו... – ידידי!" הם מברכים איש את רעהו, מזמינים שתי בירות מהמלצר, ומתיישבים בפינה.

 "אומנות... או-הו..." מתחיל החבר, "ובכן, אני חושב שבראש ובראשונה מדובר ברגש. כשקורא פוגש בי ואומר לי שהיצירה שלי גרמה לו לחשוב, אני מרגיש שנכשלתי. אין דבר נורא יותר מכך... אך אם זה גרם לו להרגיש... או אז! – אז אני פורח וצוהל. כי בזה כל הסיפור..."

"ועדיין– יש בה יותר מכך, לא?"

"בוודאי. אך זו משימה קשה להבין מה זו אומנות. נדמה לי שאפילו טולסטוי ניסה, ונכשל."

"בוא לא נערב סלבריטאים... לא האדם הוא שחשוב – אלא דבריו. כשאתה אומר: 'טולסטוי...', סמכותו של האיש – דמות מופת שעברה קנוניזציה – נדחפת לשיחה בכל כובד משקלה."

"טולסטוי קיבל משקל מסיבה מסוימת – הוא היה אומן דגול. ענק. לא תמיד צריך לחלוק על הענקים. לפעמים הם גם צודקים. כשאני אומר טולסטוי ניסה, זה נועד לחסוך לנו - מלחכי פנכה שכמותנו - את המאמץ."

"ובזאת - ידידי - טמונה הבינוניות."

"אתה יודע מה הבעיה שלך? שיגעון גדלות. אתה חושב שאתה יותר טוב מכולם."

"אתה טועה. אני ממש לא חושב כך... אבל ייתכן שהבעיה שלי היא שאני באמת יותר טוב מכולם. איש אינו מחבב אדם שחושב שהוא יותר טוב מכולם, אבל אדם שהוא באמת יותר טוב –אחד כזה פשוט אי אפשר לסבול!"

החבר פורץ בצחוק וטופח על ידידו הסופר. "זה של וודי אלן, לא?"

"אווו... שוב פעם התחלנו? זה אני - אני אמרתי. חברך בעל שיגעון הגדלות. למה תמיד חייבים למצוא מישהו מפורסם שאמר את זה קודם? זה באמת כל-כך מסובך לחשוב בעצמך?"

"נו טוב, לא כולם יכולים להיות גאונים כמוך." עוקץ אותו חברו. "על מה דיברנו?"

"אומנות..." הסופר חוזר לנושא. "לדעתי, האומנות היא מושג מורכב, מרובד. יש כמה רמות לאומנות. ברמה הראשונה – האומנות מתארת את המציאות. משקפת אותה. מבליטה צדדים מסוימים בה, כמובן – כי אי אפשר את כולה. זה השלב הבסיסי. רוב האומנים לא יעברו אותו לעולם."

"ומה הרמות האחרות?"

"הרמה השנייה, קשה מאד להגיע אליה – היא חשיפת המציאות הנסתרת. המציאות שמתחת לפני הדברים. שיקוף – לא של מה שכולם יכולים לראות – אלא של מה שאף אחד אחר אינו מצליח לראות. של מה שהוא כמעט בלתי נראה מטבעו."

"מעניין. תמשיך, תמשיך."

"הרמה השלישית... ובכן – לא בטוח שהיא קיימת כלל. היא אפשרית מבחינה תיאורטית, אבל יש שאומרים שהיא רק שמועה – קשקוש מטאפיזי כמו קיומם של חלקיקים המהירים ממהירות האור." הסופר עוצר לסיים את הבירה שלו.

"נו...?"מאיץ בו החבר.

"הרמה השלישית היא – מתן משמעות. האומנות הנשגבת ביותר היא כזאת שלא רק מתארת וחושפת את המציאות, אלא כזאת שגם נופחת בה משמעות. ויש האומרים שאומנים שמנסים לעשות כן, מסתכסכים עם אלוהים – וממיטים על עצמם אסון משום שהשיגו את גבולו. על כל פנים –הרי לך שלושה סוגים של אומנים: האומן הבסיסי, מתאר את המציאות. האומן הדגול, חושף את המציאות הנסתרת. והאומן האלוהי – מעניק למציאות משמעות."

החבר שותק לרגע ומחייך. "זה יפה." הוא אומר. "אך אמור לי – מה בעצם ההבדל בין משמעות ליופי? האם לא כל מה שיפה הוא גם נכון ובעל משמעות. בדולצ'ה ויטה, בסצנה המפורסמת של המזרקה - איך מסטרויאני אומר לאקברג שעה שהוא מסונוור מיופייה? 'את צודקת. את תמיד צודקת'."

"אני אשתה לכבוד זה. פעם קראתי הגדרה יפה ליופי – 'יופי' זה הרמוניה וניגודיות. הרמוניה שמתבלטת. נשמע לי שזו גם הגדרה קולעת ל-'משמעות'."

"ואם כבר מדברים על הרמוניה שמתבלטת – תסתכל על המסכנה הזו..." מעיר חברו של הסופר. מבעד לחלון נגלית דמות אישה. פניה עצובות עד-להכאיב, ודמעותיה מתבלטות מבין טיפות הגשם. הסופר מזהה אותה מיד, וגופו נדרך. היא נכנסת בסערה ומדדה בכבדות אל עבר הבר. מכמירת לב,  ומרתיעה. איש לא מעז לגשת. זו אנג'ליקה, שכנתו – האישה בשמלה הפרחונית. גויאבה בשלה עוד נחה בכיס מעילה, מפיצה ריח חזק כשל שמפו טוב. היא מזמינה בהחלטיות כוס של ויסקי, מסיימת במכה, ומיד מבקשת כוס נוספת.

"כדאי שאלך." הוא אומר לחברו.

"או –כל-כך מהר?"

הוא ממציא איזה שקר על מטלה שאינה סובלת דיחוי, והם נפרדים לשלום. כבר חלף על פניה בשתיקה, אך בהגיעו אל מפתן הדלת נשמע לפתע קולה כרעם מצמרר:

"אתה!"

זו יותר זעקה מאשר קריאה. הוא מסתובב לאט. עיניה – נואשות ובה בעת תקיפות – רועדות מדמעות. נשיות שברירית חזקה קורנת ממנה. "זה נכון מה שמספרים –שאתה סופר?"

"כן." הוא עונה בפשטות.

"תרשה לי להזמין אותך לכוסית."

במצבה כמובן שאינו יכול לסרב. הוא מתיישב על ידה. הברמן מוזג והם שותים.

"מה קרה?" הוא שואל.

"אני צריכה ממך טובה. חסד..."

"אבל מה קרה לך? למה את בוכה?"

"אני מקוננת..."

"על מה?"

"על מותו של הגבר."

"איזה גבר?"

"כולם...כולכם... אנחנו הנשים רצחנו את כל הגברים. נשארו הסריסים. הגבר הישן מת... היום, רק לפני שעה, עוד קיוויתי שאמצא גבר. שריד מאובן. אך מהר מאד התבדיתי. זהו – המעטים שעוד נותרו, הנשים שלהם מחביאות אותם. לא נותנות להם לצאת החוצה לבד. הגבר של פעם נכחד!"

זה קצת תופס אותו בהפתעה. נחירה קלה של בוז נפלטת מפיו.

"אולי לא שמת לב –" הוא אומר בנימה נעלבת, "שגם אני גבר?"

היא מסתכלת בסופר, ולאחר מכן מכסה את פניה וממררת בבכי.

"טוב..." וכבר קם ללכת, כשלפתע היא תופסת בידו.

"חכה. לא התכוונתי להעליב אותך. אתה בסדר גמור. יותר מ-בסדר... לא דיברתי עליך... בכל מקרה– אני צריכה את עזרתך. אני רוצה לבקש ממך משהו."

"סלחי לי, אבל אני ממהר." הוא מתנער מידה, ומיד קם ויוצא אל הרחוב הגשום, מיישר את מקטורנו תוך כדי צעדים חפוזים.

אך היא בעקבותיו.

"חכה רגע – בבקשה!" היא שוב שולחת יד לתפוס ולעצור אותו.

"מה? דברי כבר!"

"אני רוצה שתכתוב אותו – את הגבר שלי. את המאהב. אני רוצה שתברא ותגשים לי אותו. אני רוצה שתכתוב את הסיפור שלנו, ושזה יהיה סיפור מלא אהבה..." קולה הולך וגובר. היא מישירה מבט עז אל הסופר ואומרת: "אתה סופר, אתה נביא – ברא לי אהבה!"

הסופר מישיר מבטו אליה, וממצמץ.

"אני חושב שקצת התבלבלת... אני לא נביא. אני מתעסק באומנות, לא בניסים."

"אני רק מבקשת שתכתוב..." היא מפצירה בקול נרגש, "הסיפור שתכתוב, יהיה הסיפור שיתגשם. ולכן אני רק מבקשת שתיתן לי מנה של אהבה."

"אני באמת מצטער..."

היא נעצרת והוא ממשיך.

"רק שתכתוב אותו. זה הכול... אני מוכנה לתת הכול!"

הסופר נעצר. הוא מסתובב אליה לאט.

"הכול?" הוא שואל, מעקם את גבתו ושולח מבט חודר.

לכך לא ציפתה. "אמממ...כן, גם את זה..." היא מבינה, "אבל רק אחריי שאקבל את הסיפור."

"אחרי שאכתוב אותו זה כבר יהיה מאוחר מדי, לא?"

היא מפנה את ראשה לכיוון השני, אחר כך מותחת את צווארה. לבסוף בולעת רוק, ואומרת: "בסדר."

לרגע עוד מבזיק במוחו כל הסיפור – דממה עצורה בחדר מדרגות. מפתח נרגש בחור של מנעול. לאט. ואז מפשיטים זה את זה בתקיפות, מתגלגלים בין הסדינים – נותנים לבשר לדרוש את ששלו. לרגע אחד זה מבזיק. אך אז עיניו מתרככות, והוא מחייך. "תבואי עוד שבוע ויהיה לך את הסיפור שלך... או לפחות את הפרק הראשון." ומיד ממשיך הוא בדרכו.

"ומה לגבי השכר?" היא קוראת לעברו.

אחרי כמה צעדים הוא נעצר ומסתובב אליה: "סלסלת גויאבות." הוא קורא בחיוך, "תביאי סלסלת גויאבות, ושיהיו בשלות."