גלגולו של יומן

אתה אבא כבר לא יכול לענות לשאלותיי ובטח לא לקרוא. אתה שם בעולם שכולו טוב המקום שהנשמות והרוחות של המתים שוכנות בו. אבל אם יכולת לענות וודאי היית חודר במבטך על פני, מרים את כתפיך, כדרך הילדים, מנסה לגנוב את דעתי בהעמדת פנים ויותר גרוע בהעלמת פרטים אף פעם לא רצית יתכן שלא יכולת...

ידעתי על היומן עוד בשנת 1983 כשאמא עשתה סדר בבוידם ומצאה את הדפים המאובקים בכריכה ירוקה וממורטת קשורה בסרט.

האיפוק הזה המרוסן שלא להתפרץ ולא להתרגז גם בהיותך חבר קיבוץ שלושים ושבע שנים מאז סופה של המלחמה הארורה ההיא שהטילה את צילה על חייך. את הזיכרונות לא העזת לחשוף לפנינו ילדיך, שמה נפגע. אנחנו היינו ילדים שלא מחטטים יותר מדי מביטים ומתלחשים בינינו שואלים עצמינו:

"מה הוא מסתיר? חברים אחרים בקיבוץ מספרים."

האם היה לך מה להסתיר, אבא? לעולם לא נבין את האטימות הזו.

אני קוראת את כתב ידך במסמך שמצאתי באקראי בין הדברים שהשארת אחר לכתך. אולי בכוונה הנחת אותו במקום שלא נצטרך לחפש?

*** 

אמא חשפה את היומן, אתה מיהרת והחבאת אותו שנית בבית לוחמי הגיטאות, הארכיון של התנועה הקיבוצית שתחת כנפיה התחבאת. שם לא יראו אותו ולא ימצאו אותו ואולי בכך השלמת את תכניותיו של אחיך הילל, שהיה ציוני וחלם על ארץ ישראל.

***      

"אליהו, ממוזיאון בית לוחמי הגטאות שלום רב,

תתפלא בודאי שאני עונה לך במקום לאה. בענין ספר הזיכרונות שהגיע אליכם. ובכן הספר נכתב בגרמניה בהיותינו בקיבוץ הכשרה לייפהיים. עד כמה שזכור לי הוחלט לכתוב ספר זיכרונות על מנת להנציח התארגנותנו ועלייתנו ארצה. אני ניהלתי את היומן עד יומו האחרון,גם אחרי שקבוצת ההכשרה יצאה לעלייה.

שמרתי על היומן גם בעלייתי ארצה, למרות שהיה כרוך בקשיים רבים. עליתי ארצה במסווה של תייר אוסטרי, הייתי צריך בכורח הנסיבות למחוק כל קשר עם העבר שלי, בשום פנים ואופן אסור היה למצוא יומן כזה. את היומן החבאתי בתוך בגדי בנותיי שהיו תינוקות, וכך היה מונח אצלי עד לפני כמה חודשים. החברים בקיבוץ ההכשרה מהבריחה מעצמם דקדקו ואפשר היה להבין אותם. מקווה שעניתי על כל השאלות."

ואני תוהה אבא על כתב היד שלך שמצאתיו מתוך מבוכה ופליאה שואלת את עצמי מדוע 37 שנים בחרת לברוח מעצמך.

כאן אין מי שיוליך אותך שולל להחביא כיכר לחם מתחת למעיל בקור וברעב המעיק במחנה שטוטהופ. כאן אין מי שיכריז במשפט שדה

"הנבזה הזה גנב לחם ודינו מוות בתלייה." גזר דין שהומתק ל – 25 מלקות, מחמלה אנושית או מתוך צורך בכוח אדם צעיר לעבודות כפייה.

***

ועוד דבר לי אליך, אבא.

כל היומן הזה הנו כרונולוגיה של החיים בפולודניובה 18, רחוב בעיר פולנית ליד לודג' שבו נוסד קיבוץ ההכשרה "דרור לוחמי הגיטאות.". החברים בו היו בני פולין, ליטא ורוסיה  שהגיעו מהמחנות, חלקם פרטיזנים, וכולם התמזגו ליחידה אחת תודות לארגון הקיבוצי.

והמקום הזה, שאליו עברתם כדי לבנות את המחר הזה, המקום שבו נולדתי היה עבורי עד עתה רק מקום על פני הגלובוס: לייפהיים, עיירה ליד מינכן עיר בדרומה של גרמניה ובירתה של בווריה.