החזרת החזרות - החזרה החמישית

"הלו? זה כנסת?"
"כן. במה אוכל לעזור לך?"
"תן לי את המטפל בהחזרים."

"סליחה?"

"על מה אתה רוצה סליחה?"

בקולו של האיש נשמעה עייפות. מתחילת המשמרת שלו כמות הפניות שהוא החשיב 'לא לענין' הייתה ממש לא מבוטלת, ולמצוא תשובות שיכולות לסיים שיחה כזו בלי לפגוע במטלפנת, זה תמיד עייף אותו. ובכל זאת הוא המשיך להתאמץ להישאר בכליו.

"אני מתכוון שלא הבנתי על מה את מדברת. כאן זו הכנסת ואין לנו שום החזרים."

"תגיד לי אדון, אם אני רוצה להחזיר ת'ממשלה, אז זה לא אצלכם? אולי אתה יודע איפה אוכל להחזיר אותה?"

 

'די! הפעם אני כבר לא יכול! אני אזרוק את הטלפון, רק לא לדבר עם עוד משוגעת. אני לא יכול.' מחשבות שליליות התרוצצו במוחו של האיש, אבל פיו המורגל לאדיבות מאולצת ניסה לדבר בשוויון נפש מדומה. לא שזה כל כך הצליח.

"את מה?"

"את ממשלה."

"את רוצה להחזיר את הממשלה?"

"כן. כרגע אמרתי."

"גברתי, בבקשה תסגרי את הטלפון, אחרת אני אזמין את המשטרה."

"למה אני צריכה לסגור את הטלפון?"

"כי אסור להתבדח בקו הזה. הוא נועד לציבור הרחב להתקשרות עם הכנסת, לא לכול מיני אנשים שרוצים להתבדח."

"אבל אני לא מתבדחת. זאת אומרת נכון שיש כאן בדיחה – הממשלה שלנו, אז אני רוצה להחזיר אותה. מה לא בסדר בזה?"

 

דקה ארוכה לא נשמע שום מענה, לכן הפונה, שכל רצונה היה להחליף את הממשלה, התחילה לפקפק שבצד השני עדיין יש מישהו.

"הלו, אתה עוד שם?"

התשובה התעכבה, אך רגע לפני שהגברת רצתה לשאול שוב אם מישהו עדיין מדבר אתה, נשמע קול מתנשף.

"חזרתי. מצטער שעכבתי אותך, פשוט הלכתי להביא לכאן את המנהל שלי כי רק הוא יכול לעזור לך בענין שלך. דברי איתו, בבקשה."

"בסדר."

נשמעו רשרושים, האופייניים להעברת שפופרת מבן אדם לבן אדם, וקול בס מילא את אוזנה של הגברת.

"הלו, שלום."

"אם אתה אומר."

"כן, שלום. מדבר מנהל מחלקת הקשרים עם הציבור של הכנסת. הבנתי שיש לך איזו בעיה."

"לי? לי אין שום בעיה. לכם יש בעיה."

"ומה הבעיה שלנו, גברתי?"

"אני רוצה להחזיר ת'ממשלה והאיש שדיברתי לפניך לא מסכים."

 

בטלפון נשמעו לחשושים: "דורון, אמרתי לך שהיא משוגעת לגמרי." – "חיים רד מהקו. רגע, תברר איפה היא גרה. אחר כך תלך..."

 הקו השמיע כמה שיעולים וקולו של המנהל חזר בדיבור רגיל. או משהו שדמה לרגיל, כי בכל זאת הייתה בו איזו נימה של בלבול.

"סליחה גברתי שהחזקתי אותך על הקו. אני רוצה להבין מה הבעיה כאן – את אומרת שרצונך להחזיר את הממשלה?"

"לא הבנתי ת'כל המילים שלך, אבל אני חושבת שכן."

"האם היא שלך?"

"מי?"

"הממשלה."

"כן. ברור. של מי עוד היא יכולה להיות?"

"נו, למשל שלי."

"טוב, בסדר, אולי גם שלך. אבל אני בטוחה שהיא גם שלי."

"הבנתי. ולמה את רוצה להחזיר אותה?"

"שמעתי שיש חוק שאפשר להחזיר כל דבר תוך שבועיים."

"כן, כל דבר שלא היה עדיין בשימוש."

"נו, אז בדיוק על זה אני מדברת. אני רוצה להחזיר ת'ממשלה. עוד לא עברו שבועיים מאז שקיבלתי אותה."

"אבל איך את יכולה להגיד שהממשלה הזו לא הייתה בשימוש?"

"תשמע, איזה שימוש כבר היה לנו בממשלה הזו? רק תגיד לי, איזה שימוש? חוץ מזה, יש גם חוק שאפשר להחזיר כל דבר שלא עובד."

"ו-"

"נראה לך שהממשלה הזו עובדת?"

שטף השיחה נקטע לרגע, אך המנהל ניער את ראשו כדי להשתחרר מעקבות מזיקות של הגיון והמשיך:

"הממם. את מתכוונת לזה. הבנתי. אבל תראי, הרי שבועיים זה לא מספיק זמן כדי לראות שהממשלה מתפקדת."

"למה לא? הקודמת התחילה לעבוד מיד."

"מי הקודמת?"

"הממשלה."

"אהה. כן, ובגלל זה אנחנו היינו צריכים ללכת לבחירות החדשות. בחודש של קיומה, הממשלה עשתה כל כך הרבה דברים, שייקח שנים לתקנם."

"נו אז מה? אבל היא פעלה. והממשלה הזו לא פועלת בכלל."

"וזה כל מה שמפריע לך?"

"לא, כמובן שלא. אבל זו הסיבה היחידה שבגללה אני יכולה להחזיר אותה. לכן אני רוצה לדעת איך אפשר להחזיר את הממשלה."

 שוב הקו החריש, כאילו נותק, אבל למעשה המנהל חשב מה לענות.

"לאן בדיוק את רוצה להחזיר אותה?"

"מה זאת אומרת? אליכם, לכנסת."

"ומה את חושבת שהכנסת תעשה אתה?"

"מאיפה אני יודעת. בכנסת יש כל-מיני אנשים חכמים, אולי ימצאו מה לעשות עם הממשלה. מצידי שיחזירו אותה ליצרן."

"ליצרן?"

"כן. מה, אתה לא שומע אותי טוב?"

"לא, אני שומע בסדר."

"אז למה אתה כל הזמן חוזר על המילים שאמרתי?"

'תשובות לשאלות טיפשיות לא יעזרו כאן. לא היה לי עד היום מישהו עם רעיונות כל כך מוזרים. אני לא יודע מה להגיד. אבל אני חייב להחזיק אותה על הקו. אני חייב להמשיך לדבר אתה. רק מה אגיד? טוב, אנסה לזרום.' מחשבות של המנהל התחלפו אחת בשנייה בלי לאפשר לו להתעמק באחת מהן, לכן הוא החליט להמשיך לדבר בתקווה שיעלה לו איזה רעיון איך להתמודד עם המקרה החריג הזה.

 "סליחה. זה לא יקרה יותר. אבל תגידי, מי את חושב היצרן של הממשלה שלנו?"

"מה זאת אומרת – ראש הממשלה."

"הוא היצרן?"

"אתה שוב חוזר על המילים שלי?"

"סליחה."

"מה אני אעשה עם כל כך הרבה סליחות? אין לי שימוש בכולן, כי ביום אני בקושי משתמשת באחת. אז תפסיק לבקש ממני סליחות, כי לא אתן לך. תמשיך להסביר."

"סלי- כלומר בסדר. את רוצה להחזיר את הממשלה לראש הממשלה, נכון?"

"זה מה שאמרתי."

"ומה את חושבת שראש הממשלה יעשה עם הממשלה?"

"שיפרק אותה או יחזיר להודים, מה אכפת לי?"

"למה להודים?"

"כי הם יצרו את הממשלה."

"למה את חושבת כך?"

"ההודים עושים הכל היום. אז הם גם עשו את הממשלה."

"לא, את טועה, הממשלה הזו מתוצרת הארץ."

"ממתי למדו בארץ להכין ממשלות?"

"מאז ומעולם."

"לא הבנתי – מאז או מעולם?"

"לא משנה. אני אומר שתמיד הכינו ממשלות בארץ."
"לא ידעתי. חשבתי שהממשלות מיובאות."

"למה חשבת כך?"

"נו, כי תמיד יש בהן עולים."

"וזה עושה את הממשלה מיובאת?"

"מה, לא? תמיד חשבתי שמביאים את העולים מחול. אז מה, גם את העולים עושים בארץ?"

"נכון שהעולים מגיעים מחול, אבל הממשלה היא בכל זאת תוצרת הארץ."
"אני במקומך לא הייתי מתגאה בזה כל כך."

 

'שהשיחה הזו כבר תיגמר! אני לא יכול יותר.' המנהל הרגיש שבא לו לבכות מרוב התסכול שהוא חש כי היה חייב להמשיך לדבר.

"טוב, אם את חושבת כך." פתאום נשמע צלצול בדלת של האישה. "תגידי לי גברתי, האם אני שומע שמישהו מצלצל אצלך בדלת?"

"כן. יש לך שמיעה אחלה."

"אולי תוכלי ללכת לפתוח את הדלת?"

"אתה כזה מתוק, מוכן לחכות שאפתח את הדלת. טוב, רגע..."

האישה הניחה את השפופרת, אך המנהל עדיין שמע מה שקורה אצלה בדירה. קודם היו צלילים של פתיחת הדלת ואחר כך צעקות "מה אתם עושים אתי?" ואז רק מלמולים קלים המפרים את השקט בתוך הטלפון. כעבור זמן מה נשמעו רשרושים, כאילו מזיזים את השפופרת ולבסוף מישהו דיבר בתוך הטלפון:

"שלום, כאן דוקטור מנדלסון. בדקנו את הגברת והצדק אתך. ניקח אותה לבית חולים שלנו מיד. נראה שהיא זקוקה לטיפול ממושך. אבל איך ידעת שהיא חולה?"

"תראה, כבר בהתחלה, כאשר שמעתי אותה מדברת על החזר – דבר שכל בן אדם נורמלי היה מתעצבן ממנו, אך לא היא – עברה לי מחשבה שהיא לא יכולה להיות בריאה לגמרי. אבל ברגע שהיא אמרה שהיא חושבת שממשלתנו היא תוצרת הודו כי שם עושים הכל, מיד ידעתי שהיא חייבת להיות חולה. רק אנשים חולים לא יודעים שהכול היום מיוצר רק בסין."