מכתב לג'ו \ דוד רפאלי
פעם
בכמה חודשים את נופלת עלי. כמו פטיש הכסף של מקסוול. כמו מכת האגרוף של טייסון. את
חודרת כמו סכין מעוקלת, ומושכת לתהום. והבוקר שאחרי כבר לא בוקר. לקפה אין טעם.
וצריך להודיע במשרד ש-"היום אני לא מרגיש טוב, ולא אגיע." כבר אי אפשר לעבוד.
לכל היותר אפשר קצת לבכות. ואולי גם לכתוב...
את
מופיעה לי בחלום. ללא הזמנה. על זה עוד אפשר לסלוח – אבל על זה שאת עוזבת כשאני
מתעורר... זה קצת אכזרי מדי. ועם הכאב הזה שאני מרגיש, כמו נפתח לי צוהר לעולם.
ואני כמעט יכול לראות אותו בשלמותו – מתחילתו ועד סופו. את כל היופי – פורח לרגע,
ונובל. עם הכאב הזה אני יכול להתחבר לצער העולם, וזה הצער שלו – לא שלי. אני רק
יכול להכיל אותו קצת.
בוודאי
יהיו ציניקנים (כמוך) שיחשבו "מאניה-דיפרסיה" או "סכיזופרניה",
או איך שלא קוראים לאנשים שטוענים שהם מרגישים שהעולם עצוב. השלכה. הדחקה. ועוד כל
מיני מילים שיבוטאו בקול דידקטי חד כתער וקר כל-כך. "הפציינט סובל מחוסר איזון
כימי." אז להם יהיה את הסיפור שלהם, שעושה רדוקציה של האדם לאישיות, ושל
האישיות לקריקטורה. ולי יהיה את הסיפור שלי. סיפור מיסטי. כי אני? "אני סופר
מיסטי", כפי שכתב בגאווה בולגקוב לסטאלין.
וככה
(פחות או יותר) גם הצגתי את עצמי בפנייך. את בטח זוכרת. נפגשנו בליל ירח, על מרפסת
עולצת ברח' רש"י בתל-אביב. "הכרתם כבר את דיוויד?", אהבה שאל, וביטא את שמי
במבטא בריטי. "שלום, אני סופר אידיאליסטי. מה איתך?" צחקת. לא העזתי
להתחיל איתך. כבר נכוויתי פעמיים באותו הערב. דוק של עצבות, ואולי איזה עומק
בעיניים, זה כל מה שהיה לי להציע. ישבנו על המחצלת במרפסת ודיברנו על החיים. מדי
פעם הייתי קם ועוזב – לא רציתי להכביד עלייך מדי. אני עדיין זוכר את המבט שלך כשעזבתי.
מבט נוגה של – "מה, זהו? ככה אתה עוזב...?"
ואחר
כך התחילו החיזורים. שלחתי סיפור. את שלחת מספר טלפון. יצאנו. על כוס בירה בסצ'מו
בפלורנטין אמרתי לך שאני רוצה אותך, ומבלי למצמץ שיקרת ואמרת שאת לא מעוניינת. ורק
כשיצאנו מהבר האפלולי, כשפניי עצובות וליבי כבד, צחקת ודחפת אותי ואמרת:
"היית צריך לראות איך הפנים שלך נפלו..." והתנשקנו על החוף. ולדייט השני
הזמנתי גם את סרגיי, והלכנו לבמה פתוחה בסאב-קוץ'. חשבתי – מי אמר שדייט חייב
להיות לבד? תמיד הייתי קצת מוזר. כשהוא הלך הרגשתי קצת רע כי ראו שהוא לא בדיוק הרגיש
בנוח. וישנת אצלי. ובפעם השלישית שכבנו.
לא
היית הראשונה. אבל ידעת – ראיתי בעינייך – שהיית הראשונה. ידעת היטב את החסד שעשית
עמי. כל הפעמים הקודמות החטיאו, ואת פגעת. את נגעת. את חדוות המין הענקת לי, ואיתך
גם העזתי לדרוש. לא כי זה הרגע הנכון, לא כי זה מה שמצופה – כך כתוב בספרים, וכך
קורה בסרטים – לא. כי זה מה שאני רוצה. כאן ועכשיו. תביאי מיד!
ומאז
ועד שעזבת – התפוצצות אחת גדולה. סופרנובה. כולי רועד רק מלהיזכר. קניתי לך עגילים
ושרשרת, וקשרתי לך את ליבי. ובערב פורים, על שפת הים – צללתי אל תוך האהבה שלנו.
יותר מדי עמוק צללתי. במסיבת הרחוב הגיחה הקנאה בהתגלמותה ושאלה אותי: "מה זה
דייב, איפה חברה שלך? למה היא משאירה אותך ככה לבד?" ואני עוד ניסיתי לצחוק,
ואמרתי לה שזה שום דבר. אבל אחרי דקה פתאום לא היה לי עוד כוח לקפוץ ולרקוד. ובכבדות
דידיתי והתיישבתי על מדרגת המדרכה. הרעל הזדוני עבד. התמלאתי מרירות, וכנקמה
החלטתי לנטוש אותך שם.
רבנו
בטלפון. אמרתי: "אולי אני צריך הפסקה..." ואת אמרת: "לא, אני לא
רוצה הפסקה!" ולמחרת כבר חזרנו להיות יחד. ואת החודש האחרון שחיינו יחדיו
בדירת החדר הדלה, על יד שוק הפשפשים ביפו כבר הכתרתי – כתקופה הרעה והטובה בחיי.
כל-כך הרבה זיכרונות. לא אביא את כולם. אבל את בטח זוכרת את מסיבת הפרידה של טניה.
אהבה וקובי ניגנו על גיטרות ברחוב, וכולנו שרנו. את וחנה הלכתם לטפס על עץ בשדרה,
וכשבאתי לחפש אתכן, ירדתם מהעץ והתחבקנו שלושתנו, חיבוק חם ואינטימי. חיבוק שמח
ומאושר. והעולם הסתובב סביבנו כמו קרוסלה.
והיו
עוד ריבים, והשלמות. הייתי (ונשארתי) קצת רגיש מדי. בעומקים שאני שוחה בהם, כל
איוושה קלה על פני המים יכולה להתפתח למערבולת אימתנית. מצטער... אני זוכר שרבנו
בקו 10 (על מה?). עמדתי והחזקתי במעקה, מלא בכעס ותוכחה. ואת ניגשת בעדינות, הרכנת
את ראשך על החזה שלי, ופתאום כל הכעס נעלם.
כשעזבת
בדיוק התחיל הקיץ. והזיכרונות מוכתמים בכתמי שמש חמה על החוף, בסיגריות LD אדום שעישנת, בבירות בחול. שמש, ניקוטין ואלכוהול. ואני שמנסה
לכתוב ולא ממש מצליח. ואת שעוד מעט עוזבת, ואני בטוח (בטוח?) שתחזרי. ולכל יש טעם
מתוק ומשכר שלוחץ בחזה ותופס בבטן. ובלילה האחרון לפני הטיסה לקחתי אותך למופע בסוזן
דלל, ואחר-כך למסעדה – והיה קסם באוויר. והיה נדמה לי, כשהצצתי לתוך עינייך שיהיה
בסדר, ואין לי מה לדאוג... את תחזרי.
אבל
לא חזרת. לא בשבילי, בכל אופן. נפרדנו בטלפון זמן קצר אחרי אותו הלילה. אחרי אותו
הבוקר שבכינו ובכינו בנמל התעופה. כתבתי לך מכתב מלא בהאשמות. "את כל-כך
מלאה," כתבתי, "שאין בך שום מקום לאהבה. אני לא מקנא בך. אני בחיים לא ארצה
להיות כל-כך מלא." ואת? את שתקת.
למה
זה לא הצליח בינינו? המצאתי תיאוריה שלמה בנושא – על משוואת הכוח שקיימת בין בני
זוג, ועל מה שקורה אם לא שומרים על איזון: סופה של התשוקה לדעוך. סופה של האהבה
למות. סופם של המחוברים להינתק. נתתי לך יותר מדי כוח עלי, ג'ו – וזו הייתה טעות.
אבל אולי... אולי אין באמת סיבה. סתם, לא עבד. לפעמים הדברים פשוט קורים, ופשוט
מתים. ואין מה לחשוב יותר מדי.
ניסיתי
לשכוח. טסתי לאירופה. היו לי שם רומנים גדולים וקטנים. רציתי כבר להיות במרחק כמה
מערכות יחסים ממך. אבל ערב אחד, כשחזרתי לחדרי שיכור וטוב לבב מפסטיבל האוקטוברפסט,
פתאום עלה לי רעיון משונה לשלוח לך מכתב. "התכונני להגעתו של הנוסע דוד רפאלי"
כתבתי כהלצה. ואת השבת: "אבל למה בצחוק? למה שלא תבוא לבקר אותי? מינכן ולייפציג
זה לא כל-כך רחוק." והתחלנו להתכתב. שלחתי לך עוד סיפור שתרגמתי במיוחד
למענך, כי חשבתי שתביני. אבל את כתבת: "תודה. אני רואה שהמשכת הלאה. גם אני
אעשה כך..." ואני: "מה?! לא המשכתי, ג'ו – אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך."
והחלטנו להיפגש. אך במקום להגיע ללייפציג, הגעתי בטעות לוינה. כאילו אלוהים ניסה
לשלוח לי סימן.
התעקשתי
ולא ויתרתי, ושבועיים לאחר מכן נפגשנו. ואני זוכר שזה היה יום בהיר, ישבתי על מדרגות
המזרקה בכיכר, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה – "מה לעזאזל אני עושה פה?"
לא הצלחתי להבין. ופתאום – את. והריח שלך, שכבר הספקתי לשכוח. והאדמה שהלכתי עליה
החלה לרעוד. טיילנו ודיברנו. האמת – היה די מייגע. בפארק שאת אוהבת אפילו חזרנו
לריב. הפריע לי שלא האמנת בי. "אתה לא סופר." אמרת. "אולי יום אחד
תהיה, אבל אתה עדיין לא." וכבר חשבתי להגיד תודה-רבה, להיפרד לשלום בנימוס, ולשכוח
אותך אחת ולתמיד. ולמה, באמת, לא עשיתי את זה?
יהונתן
גפן כתב פעם, שכל הסופרים בעולם כותבים למען אישה אחת שאמרה להם פעם, בלהט של ריב
או בהיסח הדעת – "רומן, אה? שמענו עליך..." ומאז הם יושבים וכותבים
בוסר. ומאז שאמרת לי את מה שאמרת הפכתי להיות האיש הזה. ומאז שקראתי את יהונתן
גפן, אני מנסה להפסיק (את הבוסר), אך כנראה שעדיין לא נגמלתי לגמרי.
ובכל
זאת המשכנו. כמו סיור מאורגן שאי אפשר לעזוב באמצע. הראית לי את הבית שלך, ושם –
אני זוכר – שאלתי אם כבר היה לך מישהו אחריי? וענית שלא מצאת עדיין מישהו מעניין. ואחרי
זה ישבנו במסעדה ושתינו. בשקט. בקושי דיברנו, וכשדיברנו זה היה על דברים שאסור היה
לנו לדבר. אמרתי לך: "אתגעגע אליך". ואת שאלת: "ל-מה?" לריח
שלך. לתמימות שלך. לחיפוש המתמיד שלך אחרי דברים שהם "cool". לבדיחות המטופשות שלך. מניתי עוד כמה דברים, אני לא זוכר,
ואת חייכת.
הזמן
עבר, והמלצריות חלפו על פנינו. סיפרת לי כמה סיפורים מטופשים. ואז שאלת: "על
מה אתה חושב עכשיו?", ואני: "שיש דברים שאני לא אתגעגע אליהם.".
ואת: "טוב, אני לא מושלמת, אתה יודע." אני לא זוכר מה עוד אמרנו. הכל
היה מעורפל והזוי. שתקנו הרבה. דיברנו בלי מילים. אבל חשבתי שראיתי שאת עדיין
אוהבת אותי. באיזה-שהוא שלב שאלת אותי שוב על מה אני חושב. עניתי: "זה ברור
שאנחנו עדיין אוהבים. אולי כדאי לעזוב עכשיו לפני שזה יהיה קשה מדי." ואת חייכת
חיוך דק. "אני יכולה ללכת לשירותים קודם?" צחקת.
בחוץ
עישנו סיגריה אחרונה, והתחלנו ללכת. גררת את האופניים שעליהם שמעתי רבות עוד בארץ –
כשחיינו ביחד, כשחלקנו הכול. הגענו לצומת. את עמדת ללכת ימינה, ואני שמאלה. "אני
אתגעגע אלייך, ג'ו." התחבקנו. נשקתי לשערך. "תהיי שמחה." לחשתי.
וכך נפרדנו. התחלתי ללכת מהר. אחרי עשרה צעדים עוד חשבתי להסתובב ולרוץ לאחור. אבל
לא עשיתי זאת. אחרי עוד מאתיים, עצרתי ונשענתי על קיר בניין. הדמעות החלו לרדת
מעצמם. רציתי לצעוק, רציתי למות. התיישבתי וחיכיתי עד שזה יעבור.
וכאילו
זה לא היה מספיק קשה, אז יום למחרת קיבלתי ממך הודעה. חשבת שנבלה עוד זמן ביחד, וחבל
שלא נזכה לכך – עכשיו שאני ממשיך במסעי... כמה התייסרתי בעקבות ההודעה הזאת. לא
ידעתי מה לעשות. כיצד להגיב. חבל ששלחת אותה. באמת חבל. לבסוף גמלה בלבי ההחלטה הגרועה
ביותר – ללכת ולהציע לך את ליבי על מגש. "אל תעשה את זה." אמר לי קול
בתוכי. "אין לך מושג כמה זה הולך לכאוב..." אבל עשיתי את זה.
כשהגעתי
לבית הקפה שבו עבדת, האחראית אמרה לי שבדיוק עזבת. ביקשתי להתקשר - והיא עזרה לי
ואפילו חייגה את מספרך. ראיתי במבטה רחמים כלפיי. אולי הרבה גברים כבר חיפשו אותך במבט
נואש כשלי, וסיימו את תפקידם כסמרטוט רצפה? הזמנתי כוס בירה וחיכיתי שתבואי. בחוץ –
ירד גשם. ואז הגעת ויצאתי אלייך. אולי שעה עמדנו ככה. נרטבים עד העצמות. עד שהלכת
לבסוף. וכבר כתבתי על הכול – על הדרך חזרה. על כמה שבור הייתי, ומאוכזב מכדי
לכעוס. על איך שום דבר לא שינה לי יותר. ועל החזיונות שראיתי כשעצמתי את עיניי. למחרת
קיפלתי את זנבי בין רגליי, וברחתי. חיפשתי מקום מסתור, ללקק בו את פצעיי.
בערך
אז התחילו הביקורים שלך. מדי כמה חודשים. בחלום. אז התחילו הבקרים שאחרי. כמו
הבוקר הזה... אבל החיים המשיכו. עוד כתבנו קצת זה לזו, שמרנו על קשר, וניתקנו. ואפשר
לומר שגם התגברתי עלייך. כתבתי ספר, נרשמתי ללימודים. יצאתי עם חברים ועם בחורות. ולילה
אחד שמח במיוחד אני צועד עם חבר בלילינבלום, ופתאום מונחת עלי יד. זה היה קובי המגניב
וחבורתו. תמיד כיף לי לפגוש אותם. אך קובי לוקח אותי לצד ואומר: "כרגע היינו
במועדון עם ג'ו – היא נראית אבודה. בשביל מה היא חזרה לבקר? אין לה פה אף אחד,
באמת. חוץ ממך." אל תעשה לי את זה, קובי. "אני אומר לך – היא התעלפה
במועדון. היא צריכה אותך." אתה בטוח? "ככה זה נראה לי." ואפי שואל:
"אתה האקס של ג'ו? בחורה חמודה. היא ישבה אצלי בחדר וניסיתי להתחיל איתה, אבל
אז היא פשוט קמה ויצאה. כנראה שהפחדתי אותה... סחתיין אחי – בחורה ממש חמודה."
קובי... "קח את המספר שלה, אבל אל תגיד לה שאני נתתי לך..."
כשנפגשנו
לקפה בנסיך הקטן, סיפרתי לך הכול. זו הייתה פגישה מוזרה. הרגעת אותי ואמרת שהכול
בסדר. ממש בסדר גמור. ואני תהיתי אם להאמין לך או לא. נזהרתי שלא להשליך את
הרצונות שלי עלייך. דיברנו עוד ועוד, ובסוף יצאנו לטייל בגן מאיר. פנסי הרחוב השרו
אווירה רומנטית על הערב. שמחת שהתחלתי ללמוד משפטים. "זה יהיה מאתגר
בשבילך." ואני עניתי – "מאתגר? אם יש משהו שאני רגיל אליו, זה ללמוד."
וליד האגם הקטן שאלתי אותך אם את באמת בסדר. ובמקום לענות שוב שאת בסדר גמור, שאלת
(קצת בתוכחה) – מה זה משנה לך? איך אתה יכול לעזור? ואני עניתי ביובש ובזהירות, שאעזור
בכל דרך שרק אוכל.
מה
רצית ממני באותה פגישה, ג'ו? הרי נראה שרצית משהו. אני מצטער מאד שלא יכולתי לתת
לך אותו. אינני יודע אם קובי טעה, או אם את שיקרת. אני רק יודע שעשיתי כל מה שיכולתי
לעשות באותו רגע. ואם חיפשת גבר אמיץ יותר וחזק יותר – אז טוב שהתאכזבת. כי אני
חלש ופחדן. ולא היה בי הכוח להיות מישהו אחר, לא אז וגם לא עכשיו...
חלפה
עוד שנה – ואהרון עמד לעזוב גם הוא. שנינו ישבנו ועישנו על המרפסת שלי באלנבי, ואז
אמרתי לו שאני חושש שהאקסית שלי שוב בעיר. "רגע, האקסית שלך זה ג'ו?"
הוא שאל. כמובן שהוא כבר פגש אותך, ואפילו הספיק להזמין אותך למסיבת הפרידה.
"אתה יודע שיש לה חבר?" הוא שאל בעדינות. ואני לא ידעתי, אבל גם לא ממש
הופתעתי.
המסיבה
הייתה במקום החדש של ההיפסטרים. ישבתי עם אמיר ועם החברים הפלשתינאים שלו שהפכו
לכוכבי המקום. מאיסה סיפרה לי על התמרים שיש למשפחה שלה ביריחו, ועל כמה שהיא
מתגעגעת ללימודים בחו"ל. ספרד נדמה לי, או אולי ארגנטינה. ופתאום נכנסת.
מאיסה המשיכה לדבר, אבל שום דבר כבר לא נקלט. הייתי חייב לשבת. בקושי נשמתי. הסברתי
למאיסה וסיפרתי לה קצת עלינו ועל הסיפור שלנו, וזה עזר. מאוחר יותר החלפנו שלום קר.
ויותר מזה לא דיברנו.
מאז
חלפו שנתיים – אבל הביקורים עוד ממשיכים. כל כמה חודשים. כמו פטיש. כמו אגרוף. כמו
סכין מעוקלת. ופסיכיאטרים אולי היו רושמים כדורים, אבל זה הסיפור שלי, לא שלהם. זה
גם לא בדיוק הסיפור שלך. יתכן שלא תסכימי עם כל מה שכתוב, זה טבעי. כמעט ארבע שנים
מאז שהיינו, ואת ממשיכה לבקר. כל-כך הרבה קרה מאז. הרבה מים בנהר.
אבל
זה לא יכול להימשך, ג'ו. זה חייב להיפסק. אני רק מבקש – אם את באה, אל תעזבי. ואם
את מתכוונת לעזוב – אל תבואי יותר. בבקשה... הרשי לי להמשיך הלאה. הפסיקי לרדוף
אותי. אל תכבידי עוד על חיי העצובים. כבר צהריים. השמש זורחת, והרוח נעימה. החיים
פורחים ונובלים. והסיפור שלנו, זה שחתום בזמן, הועלה גם על הכתב. רק צל חיוור של
מה שקרה באמת. אבל זה כל מה שאני מסוגל... בזאת מסתיימים שידורי צער העולם להיום.
