בשעות הקרובות ניסינו למצוא משהו שיוכיח או יפריך את התיאוריה המוזרה שלי. זה לא שהייתה למישהו מאיתנו תחושת בטן חזקה לגבי התיאוריה הזאת או משהו, פשוט לא היה לנו שום דבר יותר טוב, או בעצם, שום דבר אחר בכלל, להיאחז בו. פאק, הרי לפי הראיות יכול להיות שבכלל ב TOYS R US היה רק גנב אחד ששם את כל זוגות הנעליים, חוץ מזה, היה גם את האיסור המוזר לעבוד על התיק הזה. אז התחלנו לשייף את התיאוריה המוזרה שלנו, ואיך שסיימנו נכנסתי שוב למשרד שלקובי, לנסות לדבר איתו בהגיון. הוא היה רגוע יחסית אבל נשאר בעמדתו. הוא ניסה להגיד לי שאלה הוראות מלמעלה, ושידיו כבולות, אבל כבר לא היה לי כוח לשמוע,שנינו ידענו שאני אשאר עם התיק בכל מקרה.
חילקנו את העבודה בנינו, אני ניסיתי לקשר בין הפשעים הקודמים לפשע הזה, ליאת נסעה לסניף לראות את קלטות האבטחה ולתחקר את העובדים, ודני, (חוץ מלהתלבט אם לרשום את היומולדת של אשתו או לא), היה אמור לפענח מה יהיה היעד הבא שלהם. הצבנו לעצמנו דד ליין למחר בבוקר כדי שכל אחד יוכל להתבשל קצת עם המחשבות שלו וגם לישון על זה קצת.
נפגשנו בתחנה למחרת ב 7 בבוקר, עדיין חצי ישנים ובין פיהוק לפיהוק החלפנו את המידע שגילנו. ליאת פתחה ואמרה שהיא נסעה שוב לסניף ודיברה עם העובדים שהיו אתמול במשמרת לילה, אף אחד מהם לא שם לב למשהו מוזר או למישהו נכנס לשירותים. היא הוסיפה שהפעם לא היו חסרות קלטות אבטחה אבל בקלטות רואים את כל הלקוחות שנכנסים, לסניף וגם את כל העובדים – יוצאים ממנו. לפי דעתה הם פשוט ידעו להתחמק מהמצלמות.
אני גיליתי שאין שום קשר בין העובדים בשוד הזה לעובדים בארבעת השוודים הקודמים, למעט שניים שהיו באותה פלוגה בצנחנים, אבל זהו. חוץ מזה הם לא השתמשו בכפפות אלא בציפוי שעווה דק שמונע השארת טביעות אצבעות. זה משהו ממש מגניב, אבל אם אתה יודע איך, אתה פשוט יכול להכין את זה משעווה רגילה של נרות בבית.
דני היה היחיד עם טיפת אינפורמציה מועילה, הוא גילה שיש את אותו מטוס כמו הדגם להרכבה במוזיאון חיל האוויר, ושבחג, חוץ מה F-22, תהיה גם תצוגת מזל"טים. אבל בתחום המזל"טים, כמו בתחום הסוכריות חמאה, אין משהו ששווה לגנוב.
המשכנו לדבר עוד בערך שעה, ניסיות לעלות תיאוריות אחרות, קצת יותר הגיוניות, אבל שום דבר לא התחבר כמו שצריך. ניסינו להבין למה דווקא ביום חמישי, ולמה דווקא אולסטאר, אבל לא הגענו לשום מקום. הרגשנו די במבוי סתום, החלטנו שלכל הפחות נזהיר את מפקד מוזיאון חיל האוויר, שדי התייחס בביטול לדברים שלנו, ולמען האמת, זה בדיוק מה שהייתי עושה במקומו. החלטנו שוב לא לעבוד על התיק ולקוות שנעלה על משהו לפני יום חמישי.
השבוע עבר באיטיות, מלווה התקדמות אפסית ואיטית יותר בתיק הקקי. ביום חמישי, הגענו מוקדם לעבודה, ובין הקפה לסוליטר, בהינו בטלפון וחיכנו שמישהו יודיע לנו על שוד כלשהו. הטלפון צלצל די הרבה, אבל אף פעם זה לא היה משהו רלוונטי. עזבנו את העבודה בחמש במחשבה שאולי התקרבנו אליהם מספיק כדי לחדול אותם, אבל ידענו שאנחנו סתם מנסים להשלות את עצמנו. ובאמת למחרת בבוקר, דני הגיע לעבודה עם חיוך והיה יכול להגיד רק דבר אחד, 'אני יודע משהו שאתם לא...'
הוא הלך לקראתי באיטיות מוגזמת, מלווה עצמו בתנועות ידיים מצחיקות, מרוצה מעצמו עד הגג. אחרי כמה שניות קצרות של שכנוע, ואחרי שליאת הצטרפה אלינו, דני לבסוף התיישב בכיסא שלי והתחיל לספר שאתמול בלילה, הוא קיבל טלפון, מדן. (דן היה, חבר ותיק של דני, הוא עבד ב"במחנה", והוא ודני אהבו להחליף אינפורמציה אחד עם השני). דני סיפר שהוא רק הזכיר את הסיפור הזה כדרך אגב ולא ציפה למידע, אבל כשדן התקשר אליו אתמול, ורצה להיפגש באיזה מקום סודי וחשוך במיוחד, דני ידע שיש לו משהו טוב לספר.
-"אז ככה, (הוא לא יכל להפסיק לחייך), דן היה מאוד מאוד חשאי לגבי זה, הוא גם ציין שמן הסתם יש על זה גם צו איסור פרסום, אבל אתמול בבוקר, מפקד חיל האוויר בכבודו ובעצמו, נכנס למשרד שלו בקריה בת"א, ושני סרבלי הטיס שלו נעלמים כלא היו... מה שהיה במקומם, אתם כבר בטח יכולים לנחש, שני זוגות נעלי אולסטאר שחורות!!!"
-"פאק...לא יאומן..." אמרתי בחיוך
-"תודה, תודה, אמרתי לך שהבת תעוף." הוא אמר לליאת.
-"כן, כוסעמק, קח." היא שלפה שטר של 50 מהחזיה וזרקה אותו לכיוון דני.
-"רגע, מה סידורי האבטחה שם בכלל?" השוטר שבי כבר התחיל לחקור.
-"תראה, קודם כל זה בסיס צבאי, דבר שני, אני כמעט בטוח שלכל קומה בבניין יש שומר אחד לפחות. למח"א עצמו יש שומר ראש צמוד, אבל נראה לי שזה רק שהוא מסתובב בשטח"
-"עכשיו הם מתחילים להיות רציניים." אמרה ליאת.
-"כן" אמרתי, "אז כנראה שזהו, כנראה שצדקנו, זה 41 או 42 מנסים לגנוב את המטוס שבוע הבא נכון? נראה לי שאנחנו נצטרך לשמור עליו בעצמנו, כי מפקד המוזיאון לא כל כך מקשיב לנו."
-"סבבה" אמר דני "נעשה מזה ערב כיפי, נתמקם שם כבר ביום רביעי בלילה. אני אביא אוכל."
-"אני אביא שתייה." אמרה ליאת.
-"It's a date" .
במשך כל השבוע כבר לא יכולנו לחכות. ניסינו כמובן לדבר עם קובי ועם מפקד מוזיאון חיל האוויר אבל זה לא עזר. היינו לבד. ביום רביעי אחרי העבודה, נסענו שלושתנו לבאר שבע מצוידים באוכל, ומספיק שתייה לגדוד בריטי. השגנו אישור להישאר ליד המטוס כל הלילה, וחוץ ממדורה קטנה שתחמם אותנו, הכל היה מושלם.
העלנו זיכרונות מההכשרות שלנו, ומהפגישות הראשונות שלנו אחד עם השני. בשלב מסוים אפילו הידרדרנו לשירה בציבור. החיילים שעברו חשבו שהשתגענו.
ב 23:55 אני וליאת אמרנו לדני שאנחנו הולכים לטיול רומנטי קטן ושיישאר לשמור על המטוס. עוד לפני שהוא הספיק למחות, ברחנו לו, וכשהיינו מספיק רחוקים התקשרנו לאחל מזל טוב לאשתו. חזרנו אחרי כמה דקות מחויכים והזכרנו לדני להתקשר. הוא קפץ בשמחה, הודה לנו, והתקשר. בעשרים דקות הבאות, שמענו בערך 100 גרסאות שונות של המשפט- "לא, מאמי, זה אני הזכרתי להם, לא להפך, באמת מאמי..." אני וליאת לא יכולנו להפסיק לצחוק ודני רק המשיך ושלח לנו מבטים כועסים. בקיצור היה אחלה לילה.
בבוקר ראינו את כל החיילים ממהרים למסדר בוקר ואחריו לשק"ם. בדיוק שתינו ליקר קפה כדי להתחיל את הבוקר טוב, כשחייל אחד, סרן, לבוש בסרבל טיסה, עם קסדה על הראש, בא לעלות על המטוס.
-"מה נראה לך שאתה עושה?" שאלתי.
-"מה אתה חושב, לוקח את הבובה הזאת לסיבוב... אמרו לי להגיד לכם שאם יש לכם בעיות עם זה, אז תדברו עם הקצין ההוא שם." הוא הצביע על איזה ת"ת אלוף, שנשען על הטויוטה קאמרי שלו, וסימן לנו לבוא אליו. עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה המטוס זז מאחורינו לכיוון מסלולי ההמראה. (כנראה היינו יותר שפוכים ממה שחשבנו).
השארנו את הדברים במקום שהם היו והתחלנו ללכת לכיוון הקצין. בדרך ליאת לחשה לי בשקט שהיא לא בטוחה, אבל נדמה לה שהיא ראתה את הקאמרי הזאת בקלטות האבטחה של TOYS R US.
הוא היה די גבוה, בטוח בעצמו, ומחויך, הוא נראה כמו גרסה קרבית של ריצ'רד גיר. יכולנו לראות שלמרות כל השנים, הוא עדיין בכושר. הוא הושיט לי את יד ימין ולחץ את ידי בחוזקה.
"חיכיתי כבר לפגוש אותך", הוא אמר, ואז הוא הסיט את המבט, ואמר, "דני, ליאת," כאילו כולנו מכירים מהגנון. היינו די המומים, ועוד לפני שהספקנו להגיד משהו הוא שאל אותנו את השאלה ששאלנו את עצמנו באותו רגע.
"תגידו, אם באמת חשבתם שהוא הולך לגנוב את המטוס, אז למה נתתם לו להמריא???"
שלושתנו לא הגבנו, לא ידענו מה להגיד.
"אני אסביר לכם הכל רק לא כאן, תכנסו למשרד שלי." הוא אמר ומיד התחיל ללכת, כאילו זה היה ברור בשבילו כמה אנחנו כמהים להסבר. הלכנו אחריו, מחליפים פרצופי 'WHAT THE FUCK?' אחד עם השני. נכנסו למשרד, שמבחוץ נראה כמו משרד צבאי רגיל סוג של קרוון מגודל, רק טיפה יותר חדש. אבל מבפנים זה היה עולם אחר. היו לבניין הזה קירות עבים במיוחד, הכל היה מצופה עץ והריח נהדר. הוא זרק איזה משפט לפקידה הבלונדינית שלו ונכנס לדלת שהייתה מולנו. בהוראת הפקידה, הורדו את כל הפלאפונים, ביפרים, מכשירי קשר, מצלמות דיגיטאליות, טוסטרים ומכונות כביסה שהיו עלינו, ועברנו בדלת שחשבנו שתוביל למשרד של ת"ת אלוף גיר. אבל הגענו רק לחדר קטן מסויד בלבן, שבוא הייתה רק דלת של מעלית. הסתכלנו בתמיהה אחד על השני. ואיך שנסגרה הדלת מאחורינו, הפעמון של המעלית צלצל והדלתות נפתחו. נכנסנו פנימה ובלי ללחוץ על שום כפתור המעלית התחילה לנוע כלפי מטה. הנסיעה למטה ארכה זמן לא קצת ירדנו הרבה יותר מקומה אחת למטה. יצאנו מהמעלית ישר למשרד גדול חדש ונקי. מאחורי שולחן ארוך וגדול, ישב לבד ת"ת אלוף גיר, על כיסא מנהלים מהודר וסימן לנו להתיישב. הוא ניתק את הקווים מהטלפונים שהיו על השולחן לבש פנים רציניות ואמר- "שיהיה ברור, אף מילה מהנאמר כאן לא יוצאת החוצה, אף מילה!" הוא בחן את שלושתנו בפנים חמורות והמשיך-
"טוב, תסלחו לי, אבל אני לא אציג את עצמי, אבל אני אציג את התפקיד שלי, אני עומד בראשה של יחידה סודית בדירוג, בעצם אין לה כבר דירוג, אז בואו פשוט נגיד שהיחידה הזאת היא הסוד הכי שמור בצה"ל. היחידה הזו, אחראית להכשרתם ולפעולתם של סוכני חרש של צבא הגנה לישראל. אני אסביר את זה במילים אחרות. היחידה הקטנה והסודית שלנו, הוקמה רק לפני 7 שנים ע"י רמטכ"ל וסגנו דאז. תפקידה, להכשיר ולהפעיל חיילים מיוחדים למשימות מיוחדות. בשפה עוד יותר פשוטה, להכשיר את החיילים האולטימטיביים, את החיילים הכי טובים שיש נקודה. חיילים אוניברסאליים, חיילים שידעו לעשות הכל בים באוויר וביבשה, וכל זה מבלי שיגלו אותם. אני אישית אוהב לחשוב עליהם כצבא קטן של ג'יימס בונדים, רק שהם מזיינים פחות. (הוא פלט צחוק קטן, והמשיך באותה רצינות), החיילים הללו, נועדו להיות רוחות, שלא ירגישו בהם. המטרה שלהם, לבצע פעולות מסוכנות וסודיות, שרק הם יכולים לעשות, בארץ ובעולם. הם גם מבצעים פעולות עבור מדינות שונות. כלומר, הם גם שכירי חרב, אם תרצו, אומנם שכירי החרב הכי יקרים בעולם, אבל שכירי חרב. כל פעולה צבאית מיוחדת, שבוצעה בחמש השנים האחרונות ברחבי העולם, בוצעה ע"י היחידה שלי, גם אם זה היה בשם ממשלת צרפת."
ראו את הגאווה בעניים שלו שהוא אמר את המשפט האחרון. שלושתנו היינו מרוכזים המומים, אף אחד לא פתח את הפה, ולמעט קולו של ריצ'רד הייתה דממה בחדר.
"הם כמובן מבצעים פעולות כאלו רק אם הם לא נוגדות בצורה ישירה או עקיפה אינטרסים של מדינת ישראל, ורק אם נשמרה רמת הסודיות הנדרשת בכל מה שקשור ליחידה ולפעולה.
בשורה התחתונה, אנחנו בוחרים את הטובים ביותר מכל הצבא, ומכשירים אותם בכל שאר התחומים שהם לא יודעים. כלומר, טייס ילמד גם להשיט סירה ולנהוג בטנק לדוגמא. הוא לא יעשה את זה טוב כמו שהוא מטיס מטוס, אבל הוא יתפקד בצורה מצוינת, ויתפעל את הכלי ללא דופי. וכנ"ל הפוך. זה שלקח את המטוס לדוגמא הוא בכלל גולנציק לשעבר, אבל אחרי שלוש שנים של קורס... טוב ראיתם את התוצאות בעצמכם. הקורס עצמו אורך שלוש וחצי שנים, ופתוח גם לבנות כמו שאתם יודעים. הבוגרים חותמים רק שנה אחת קבע בכל פעם, כדי שיוכלו לפרוש אם הם מרגישים שחוקים. ככה שאין עוד חיילים כאלו בכל העולם, אנחנו מספר 1.
זהו, זאת היחידה שלנו פחות או יותר. חוץ מאנשי היחידה היה אפשר לספור על יד אחת את האנשים שיודעים עליה, עד היום. עכשיו, (הוא לקח נשימה ארוכה, ואנחנו התכוננו לעוד נאום), למה לעזאזל היחידה שלי גונבת צעצועים וארנקים בשירותים ציבוריים??? אז ככה, כחלק מההכשרה שלהם, הם צריכים לגבש תוכנית משלהם לשוד של אחד על אחד מבלי להיחשף, לא משהו מיוחד, סתם תרגול." הוא פתח את המגירה וזרק לי שקית שקופה אטומה עם הארנק שלי בפנים.
"את כל שאר הארנקים החזרנו בסודיות למחרת. ואל תדאג גם על זה לא תמצא טביעות אצבעות." הוא אמר בחיוך, והטון הרציני ירד פאזה אחת.
"הקטע עם האולסטאר זה כי הם כאילו נבחרת הכוכבים של צה"ל, הם בחרו את זה. קצת שחצני אני יודע, אבל אין מה לעשות, גם אתם הייתם עם האף בשמיים אם הייתם עוברים את כל מה שהם עברו. בכל אופן, באמת כל שבוע היה חייל אחד פחות, זאת הייתה תחרות, והפרס של המנצח, כמו שכבר ניחשתם, הוא סיבוב על ה F-22, רק בגלל זה הוא בכלל בארץ. ודרך אגב, הסרבלים של מח"א, בואו נגיד שהיית לנו התערבות קטנה וניצחתי.
האמת, לא תכננתי מהתחלה לשתף אתכם בכל זה, בכלל לא חשבתי שתצליחו להגיע כל כך רחוק, באמת כל הכבוד לכם. אבל אז שמעתי על הרחרוחים שלכם, והחלטתי לשמור אתכם בתמונה כדי שהחבר'ה שלי ירגישו קצת מה זה לעבוד תחת העין הבוחנת של המשטרה. ואם הייתם שמים לב, אז לטייסים בשני הצעצועים לא היו בגדים, אבל לא חשוב, פעם הבאה. בקיצור, באמת כל הכבוד לכם, קבלו ח"ח עצבני על ההתמדה, אתם היחידים שהצלחתם להגיע כל כך קרוב ליחידת העילית הזאת. אבל עכשיו מגיע הקטע עם החליפה של האיומים, כמו שנהוג לומר. אני לא הולך להחתים אתכם על שום מסמך סודיות, אני גם לא אעלים אתכם או משהו כזה, למרות שאני יכול, (הוא חייך חיוך זדוני וציני), אני פשוט אסמוך עליכם. תראו, שלושתכם אזרחים טובים, אוהבי ישראל, אפילו קצת פטריוטים, שלא ירצו לסכן את בטחון המדינה. אבל ליתר בטחון, אתם לא תרצו שהיחידה שלי תתחיל לתרגל דברים עליכם."
הוא שתק לרגע והוציא 2 תמונות בגודל A4 מהמגירה שלו. אחת הייתה של דני נפגש בסמטה חשוכה עם דן מ"במחנה". התמונה השנייה הייתה שלי עם ליאת, או יותר נכון בתוך ליאת.
הוא חייך ואמר, "הם כמו רוחות, רוחות של ג'יימס בונד אם תרצו, אז פשוט תשכחו מהר את השיחה הזאת ותוכלו לחזור לחרבן בנחת. התמונות כאן לא כדי לסחוט אתכם או משהו, הן כאן כדי להראות לכם שבחיים לא תוכלו לדעת מתי הם מסתכלים עליכם."
היינו קצת בשוק, הבנו במהלך השיחה שאנחנו נחשפים למידע סודי, אבל לא חשבנו שהמצב יגיע לאיומים. דני הביט בתמונה שלי ושל ליאת, ואז ישר. הרגשתי כאילו בגדנו בו קצת, אבל ידעתי שהוא יבין.
הוא סימן לנו לקום ולצאת מהמשרד והוסיף, "אה כן, ימי חמישי, זה כדי שהם יוכלו לצאת הביתה..." קמנו לצאת ומאחורינו עמדו שני חיילים, היה להם כובע גרב שחור. עניין אותי אם אחד מהם הוא זה ששדד אותי, אבל לא העזתי לשאול, הם גם לא אמרו כלום, אחד מהם רק עשה, "ר-ו-ח-ו-ת" עם השפתיים וקרץ לנו. נכנסנו למעלית, יצאנו החוצה, הדלקנו בחזרה את הפלאפונים והתחלנו ללכת בחזרה בשתיקה לאזור הפיקניק שלנו. ליאת נזכרה שהיא צריכה ללכת לשירותים, כמו שהיא תמיד עושה במצבים כאלו. הפלאפון שלי התחיל לצפצף צפצופים של הודעות נאצה כועסות מקובי.
-"כוסעמק," התעצבנתי, "קודם שודדים אותי שאני מחרבן, אחר כך אוסרים עליי לעבוד על התיק, אחר כך שאני מגלה מה קרה אסור לי לספר לאף אחד או שיעלימו אותי, ובנוסף על זה הבוס שלי כועס לי על התחת עכשיו, הכל פשוט חרא!!!"
-"תירגע, שיט הפנס, תסתכל על הצד החיובי" אמר דני תוך כדי שהוא שולף תפוח משום מקום ונותן בו ביס.
-"תסביר לי בבקשה מה בדיוק הצד החיובי בכל העניין?!"
-"לפחות תקעת את ליאת..."
