בסוף הקיץ

בְּסוֹף הַקַּיִץ הִיא תָּשׁוּב אֵלָיו,

לִתְסֹס עַל פְּנֵי גַּלָּיו.

עַד הַקַּיִץ רַק אוֹתוֹ תְּבַקֵּשׁ,

לְהַפְלִיג עִם סְפִינוֹתָיו.

תָּמִיד נֶעֱצַר לִפְנֵי הַמֵּזַח,

אֵינוֹ מְסֻגָּל לַעֲגֹן לְיַד הַחוֹף.

כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ אֵלֶיהָ,

וְהִיא לֹא בַּת חֲלּוֹף.

עִם הַחוֹם וְהַלַּחוּת מִסְתַּדֶּרֶת,

תָּמִיד יָפָה וְאֵינָהּ מְמַהֶרֶת.

בַּחֹרֶף מַפְלִיג בַּבְקָרִים,

וְשַׁב עִם צֵאת הַכּוֹכָבִים.

אָהֲבָה בְּקוּעָה וְנוֹאֶשֶׁתְּ,

נִמְנַעַתְּ וּמוֹנַעַת אֵתְּ עָצְמָה.

אוּלַי עַד סוֹף הַקַּיִץ-

תִּמָּצֵא גַּם הַתְּשׁוּבָה.

בְּסוּפַת הַחוֹל אֶת נַפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶׁת,

נִכְסֶפֶת לְכָל רַכֶּבֶת חוֹלֶפֶת,

עִם חַיָּלָיו קָמָה וְנוֹפֶלֶת.

נֶאֱחֶזֶת בְּמִקְדָּשׁ שָׁוְא.

©  כל הזכויות שמורות לאלי משעלי