שובר שורות

הוא הביט במחשב שעה ארוכה כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות. 

רק אתמול גילה כי ראייתו התדרדרה שוב. אופטומטריסט מזוקן המליץ לו להימנע מבהייה ממושכת בצג, להגביל את עצמו לשעתיים-שלוש ביום לכל היותר. "אתה מאמץ את העיניים שלך יותר מידי עם המחשב הזה" הסביר במפגיע, כאילו לא ידע שמדובר בנרקומן שימאן להקשיב לעצת מומחה. 

הוא בחדר עכשיו, מכווץ במיטתו, מנסה להימנע מחייו הוירטואליים הדועכים שבמרחק פסיעה ממנו. כל כך הרבה זמן עבד על בניית מרחב אלטרנטיבי לעולמו המשמים. 

תמיד ניחן בכישרון כתיבה יוצא דופן. כבר בילדותו הבין שזה יהיה התחום היחידי בו יצליח להטביע חותם משמעותי על האנושות. ספורטאי גדול אף פעם לא היה, ביישנותו גבלה בהפרעה קלינית ומראהו הגמלוני לא ממש סייע לו בתחום הרומנטי.

כל מה שנותר לו זה להתחבא מאחורי המקלדת ולשטוח משנתו על העולם.

בתחילה פתח חשבון ברשת החברתית והחליט כי מידי יום יפרסם טקסט באורך עמוד. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד ירכוש לו שם בסביבה המקוונת ואנשים יסגדו לכישרונו המתפרץ. הייתה לו אג'נדה ברורה על החברה הקורסת והוא רק חיכה לשתף אותה עם שאר הגולשים. 

מהר מאוד התברר לו כי הדבר לא פשוט כפי שחשב. הוא ראה כיצד חבריו צוברים אינספור תגובות על משפטי מחץ אחדים, בעוד שהוא עמל שעות על כתיבת מניפסטים חוצבי להבות שבקושי זוכים לתגובת ניחומים אחת. במשך כחודש ניסה לשנות ניסוחים, להחליף נושאים, לכתוב באופן ישיר וקליל יותר. כלום. הפוסטים נשארו לרוב יתומים, נבלעים לאיטם בין סטאטוסים קצרצרים ומשויפים. 

הדבר תסתכל אותו כל כך עד שהחליט יום אחד, כהלצה, לנסות את מזלו בכתיבת משפט בודד, לבחון את התופעה המשונה.

כעבור זמן מה של מחשבה לא מאומצת במיוחד הקליד את השורה : "דקה של המתנה מול המיקרוגל שקולה לעשר דקות בעולם האמיתי". לאחר היסוסים קלים, הוא לחץ על הכפתור ששיגר את "פיסת הגאונות" הזאת אל הרשת. ברגע שראה את המילים הללו לצד תמונת הפרופיל שלו, חש מבוכה גדולה וכבר גמל בדעתו למחוק כל זכר לגחמה הרגעית הזאת שתקפה אותו. אך עוד לפני שהספיק למחוק את הכתוב, אגודל כחלחלה הורמה לאות הזדהות. לא עברה דקה ושוב זכה לפידבק שכה ערג לו. בחלוף שעה מפרסום הסטאטוס, עשרים אגודלים התווספו לרשימה. הוא לא כל כך הבין את הגדולה שביציר כפיו, אבל תשומת הלב לה זכה עוררה בו סיפוק שלא חש כבר הרבה זמן.

'זה חד פעמי, מחר אני כבר אחשוב על משהו יותר רציני' מלמל חרישית לצג המחשב.

אבל בינו לבין עצמו כבר ידע שהמידיות הכריעה את הכף לטובתה וההתמכרות לא תאחר לבוא. התברר לו גם כי הוא ממש לא רע במלאכה וכעבור שבוע זנח לחלוטין את רצונו להפגין כישורי כתיבה ארוכים ומכוננים.

לאט לאט עדת מעריצים התאגדה לה וחיכתה למוצא פיו. תחושת אופוריה אחזה בו נוכח האהבה הגדולה שהורעפה עליו והמחשב שימש עבורו כמכונת החייאה לנפשו החבולה. חדרו הפך לתא מעצר בו הוחזק מרצונו החופשי. הוא מיעט באכילה וקשריו החברתיים, שגם כך היו רופפים, נעלמו קליל. כל לילה קרס למיטתו כשעיניו כואבות מהמתנה ממושכת לעוד חיבוק ווירטואלי. הוא מצא לו עבודה אינטרנטית-ביתית אשר תוכל לקיים אותו בתקציב מינימאלי. יציאה אל מחוץ לכותלי הדירה נעשתה אך ורק לשם קניית מזון ומצרכי מחייה בסיסיים. עורו החוויר פלאים וראשו דאב דרך קבע, אבל המחיר היה שולי ביחס לתגמול שקיבל מאוהדיו האנונימיים. 

יום אחד זה נעלם באבחה, בלי התרעה מוקדמת, כאילו לא היה שם מעולם. ראשו נאטם והמילים סירבו להתחבר לכדי משפט אחד קצר ושנון. לאחר בהייה ממושכת במסך, רשם משפט מסורבל נטול כל פאנץ' אשר זכה להתעלמות רועמת. לחץ בחזה התחיל להתהוות. הוא מחק את השורה וניסה אחרת במקומה אך גם היא נשארה בודדה במערכה. כל היום ניסה לשאוב השראה מהקירות, מדלת הכניסה לחדרו, מהתקרה המתקלפת. שום דבר לא הגיע. כך גם חלף לו יום המחרת והיום שלאחריו. החיבוק נעלם והכאב ראש התעצם.

הוא כבה לאיטו, מביט בצג המחשב כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות.