אני אתה והאמת

תרקוד איתי, תרקוד. תרקוד אותי. תרקוד. אני ארקוד אותך. ארקוד. איתך, בנישמתך. באש, בלהבה בפיניקס שרצית לקעקע על גבך. תזכור אותי. תזכור. כשאני מדברת במילים לבנות בטלפון עם חברך. והשקה אותי, השקה, בדם של אהבה. והזכר לי, את נוכחותך, העמוקה, המתעמקת הכבדה החונקת. המסוגרת. והבא אותי, הבא, אל התהום שבנישמתך הפעורה. וחזור אליי, חזור, בטיול רחוק בהרים קדושים, בהימאליה ובצבעים של אנשים אחרים. וחבק אותי, חבק, אל כל מהותך. ואני אבגוד, במי שהבטחתי לו מאהבתי אבל הוא מפחד ולא ממש נמצא. אז אני ניזכרת בחלקיקים ממך. כשאתה מתקרב לחיי דרך צד שלישי, וחושב במחשבותייך, אותי, ומפשיט עם בגדיך אותי. ומרגיש אותנו כמו צוענים חופשיים רוקדים וגורליים ומתמכרים. ושוכח הכל ביום של חיים שגרתיים, שגרתיים בטיול שכבר נעשה מוכר ואתה כמעט כמעט שטחי. ואתה מדמיין אותי בבגדי מסתורין, ערומה משקרים. מורשת להכנס אל סודותיך, להבין את נפשך,אתה מעלה את הזיכרון ואז אתה נרעד ומתעוות מהאשליה. מהפנטזיה הקדומה. אישה בועלת,בולעת, הורגת, את מהותך. ואתה ניזכר באמת שלך, במי שאתה, בהיותך מוטל לקסמים וסודות. לכישוף בעיניים של אהבה. ואני רוקדת אותך ומזכירה לך שאין בנו כל רע. ואתה מבין שאני תמיד הייתי, תמיד הייתי שלך. ולרגע גם לתוכי מחלחלת כזו הבנה, ואני נירעדת, מפוחדת, מהקשירה הגורלית הזו שעולה בדעתי, מהעוצמה של הנשמה. ומופתעת. ורוצה שאתה תהיה התשובה, וגם תוהה. האם? האם זה אתה?

ואני לוחשת את ימינו. לוחשת את חיינו מעוותים להפליא ברסיסי אש ואהבה. ואני רוצה שבאמת שלך תהיה איתי, ותסיר מעלייך את שקריך ותהיה אותו קורבן מתמלא בסיבי תשוקה, בהזנה של מוות, בעריסת החנק של נישמתך. 

וכל המטען שלך מחלל את גופי.משכר אותי, הלא קיימת.את נשמתי. אבל אני מכירה בעצמי האמיתית, זאת המשוסעת, המחוללת, המחוללת ניסים, מרפאת שקרים, וניזונה מזכרונות כואבים, לא שלי אלא של האחרים. שואבת אותם אל בין כתליי, אל בין סודותיי, סופחת את מה שנישאר, מערבבת, והנה לך עוף החול האבוד, זה שרצית לקעקע על גבך. ואנחנו סולחים אחד לשני על היותנו שני צעוצועים מקולקלים, שרוטים, פגומים, אבודים. אתה אמיתי. כמעט. במטען המתמסר שלך, בביטול המתרעם שלך. מלך שכולו מקדש של מוות. מקדש של אהבה עצובה. כל מהותך עצב וכך גם מהותי. ושנינו מלופפים בצחוק ושימחה, וכיף לנו ביחד, באינטימיות שכבר לא כבדה. מתוקה ומשתחלת. בין העור, בגעגוע עז ובעיניים בהירות ובמבט סלחני. ובעוצמה חבויה.ולאחר שביצענו את משימתנו אני אעוף לי חופשיה.

נפש צוענייה, ואתה תרחיק לכת, בדרכי אש, וחול, ושמש, בחיפוש וביזע, ובריצה. וגם אני אהיה לי מחפשת, אחר דבר שאין ביכולתי לדעת, מה הוא. אבל אתה אולי תדע, במצפן פנימי שיוביל אותך בערבות ובשטח הפתוח. במרחבים. ולא תבין אם אתה מאוהב בים או בהרים, או באישה שהיא חופשיה והיא של הטבע והיא משתקפת גם בצללים. לא תבין אם היא סוגרת עליך בחדר חשוך ואפל. או שהיא מרחיבה את דעתך ומסחררת אותך במרחבים של אלוהות של טבע של עוצמה שלא נגמרת. של פראיות וחופש גדול מידי. ואני אגיד לך שהיא שניהם. היא האופל המשתנק והחופש הממית שנגזר מהאמת.