הארה לי את הצל ,בו קרני האור,

יש הרבה יותר כאב בעיניים ריקות,

פרצופים נישאים,

פרצופים דומים.

פרצופים מורכנים.

חיוורי פנים,עוטי מסיכות.

להתחבאות מאחורי קורי שקרים לבנים.

כעת כשהגיעה השלכת.

וגם החיוך,הפעוט,המזערי ביותר.

יגרום לפרח עדין לצאת המקיפאון.

הקיפאון שנטעת בדמעותייך.

וכפור כבר שנים ביער השומם.

זה כבר לא חלום.

זה אפילו לא סיוט.

זאת המציאות,

המציאות שאת מדמיינת בתוך ראשך.

לעולם לא טובה מידי.

לעולם לא יפה מידי.

לעולם לא חכמה מידי.

אפילו לא ממוצעת מידי.

רק,שונה מידי.

נילחמתי אלפי פעמים ברסיסי כאב

ראו את ידי,את השורות האדומות שכתבי בעזרת דיו דמי.

אבודה?

בודדה?

אולי שניהם,אולי אף אחד מהם.

אולי חולמת,

אולי ערה.

בדעיכת הנר,נשימתי תגווע לשחקים.