המנגינה שלא הייתה.
צללים רכים מלטפים את החדר,הרדיו דולק ומאיר באור עדין את האפלולית
שפשטה לאיטה ,תריסי הפלסטיק מכוסי האבק פתוחים ומשב רוח קל חודר פנימה.
יושבת על כורסת הבד החומה, צבע דהוי של אדמת חמרה מכוסה בחול. מקשיבה
לשיר אהבה איטלקי ,קול מלטף מעביר צמרמורת דקה בגבי.
אישה כבדת גוף נשענת לאחור מרגישה מדקרות דקות של התפוררות , עיני
עצומות למחצה במוחי חולפות המחשבות הזורמות אט אט כמו המנגינות.מנגינה אהובה.נושאת אותי אל
דירת השיכון קומה בית מעל קומה אלף ,שכונת עולים חדשים ,אנשים חלקם
רדופים,חלקם בוכים ,חלקם עמלים. ואבא שלי עובד מבוקר עד ערב. יוצא עם שחר לאוטובוס
מספר תשעים ושנים מרחוב אילת בדרכו למפעל הבגדים" מיזע" ברחוב העליה
בדרום תל אביב. בוקר,בוקר מתעורר זריז נמרץ .מוצק גוף ,כתפיו רחבות ,עיינים כה
כחולות בתכלת בהירה של אגם זך שנמס מקרחון ההר בפסגת הרי שוייץ. שיער ראשו דליל נשר כמהה אך הגוון עדין נשאר אדמוני בהיר
. פניו עגולות כפני ירח במלואו .
ממהר תיק עור חום מרופט בידו. עולה על האוטובוס הראשון ויוצא לעמל
יומו . אלוף המספרים וירטואוז בחשבוניית העץ ובה חרוזים .מעביר כה וכה ומפליא
בדיוקו. מנהל חשבונות בכיר אצל הייקים בעלי המפעל. חוזר לעת ערב עייף. עשן צהוב
דבק בקצות אצבעותיו. איש חסר מנוח שיושב שעות ומחשב ורק סיגריה מעבירה בו געגועים
למקומות אחרים.להרפתקאות אותן חווה ברומניה הרחוקה. בירוק של עצי העד הצומחים
לגובה .הנהרות הזורמים בעוצמה בעירו האהובה. הפרחים הפורחים בצבעים עוצמתיים מלאי
מים בשרניים.
געגוע בלתי פוסק אל נופים אחרים אל שפה רחוקה אל אור ואויר צלולים .
מדי בוקר יוצא לדרכו וחוזר לעת ערב עייף מותש ונפשו חפצה בדבר אחד .
שאני גטה בתו הקטנה אהובת נפשו . תקדם את פניו לעת ערב .הוא ישכב על הספה המשובצת בחום ולבן ולה משענות עץ כהה מבריק. יאזין לצלילים קסומים אשר ירגיעו
נפשו ממנגינות פסנתר מנוגנות בידי בתו.
אני גטה הקטנה בת תשע ומחצה פחות מתלהבת . מדי חוזרי מבית הספר לאחר
ארוחת צהריים שכללה בדרך כלל שניצל שמנוני וחם ופירה כתוספת.מרק עוף עם שקדי מרק.
וחפיסת שוקולד "פרה" כקינוח.נחה בחדרי .ישנה בין שתים לארבע על פי חוק
הייקים בשכונה. אסור להשמיע קול או תרועה.
בשעה ארבע בדיוק אני כבר ערה מביטה דרך המרפסת לכל עבר מאין יבוא
עזרי? מי הראשון המעז לרדת . והנה כבר חבורה שלמה מרעישה משחקת בכל משחקי הילדות
הקסומים : שני דגלים ,מחניים, גומי, חבל ,תופסת ,מחבואים, עולם נפלא של התפרקות
הגוף והנפש.
ביום מן הימים הזורמים לאיטם
בהירים .אבא החליט כי יוצאים למסע אל רחוב אלנבי בתל אביב העיר הגדולה. עולים על
קו אגד תשעים ושנים ונוסעים. אבא אמא ואני לקנות פסנתר, מחירו כמשכורת שנתית של
אבא. ואבא איש בעל שאר רוח :ילדה יהודיה מבית טוב חייבת לנגן .
חנות הפסנתרים ממוקמת בפינת
רחובות . חלון הראווה גדול מואר ובו פסנתר שחור מבריק ואני ילדה בת תשע ומחצה
אוהבת מוסיקה היא בעצמותי ברומניה הרחוקה עוד כילדה רכה רקדתי עם שמלת מלמלה ונעלי
בלט ורודות על הבמה. והמנגינות מצויות בתוכי זורמות בדמי אוהבת להתנועע לרקוד
,מרגישה תחושה מוזרה של משהו פנימי ללא הבנה.
אבא נכנס אל החנות ואנחנו
בעקבותיו .פסנתר לבן ועוד אחד חום אגוז ועוד אחד כמלך בממלכתו רחב ידים קוסם לי
בגודלו .אבא פוסל אין מקום בסלון הקטן " תבחרי בין זה לזה" ואני מביטה
בחום מביטה בשחור . הלב בוחר בחום ,הראש
בשחור המבריק אינני יודעת מה. אמא מחליטה
" את השחור הוא אלגנטי רהיט מרשים " אני שמחה? אני מאוכזבת? לא אדע.
הפסנתר הגיע לאחר מספר ימים ועורר תשומת לב רבה. משאית גדולה נכנסת
לרחוב ואין אדיש לכלי התחבורה יוצא הדופן בשכונה. כל הילדים נאספים ואף מהמרפסות
עינים רבות מציצות.
פסנתר שחור מבריק שוויו כמכונית פרטית קטנה . והסבלים גדולי מימד
נאבקים עוטפים נושאים את המנחה ,ואת הפסנתר מניחים כלאחר כבוד בסלון צר המידות.
הפסנתר כמו חיים לו אחרים לא שייכים לסביבה הדלה . אמא ממהרת עם מטלית
מנגבת ממרקת את שכיית החמדה.אבא ואמא יושבים מביטים בפלא , באותו זמן כבר למדתי
מעט יסודות הנגינה. מזה מספר חודשים אצל גברת הנדלמן השכנה מהבנין הסמוך. מורה
לפסנתר עוד מרומניה ארץ מולדתה. חברה להורי .ממהרת להגיע מתפעלת יחד עם בני בריתה
למזימה.
פעם בשבוע נהגתי להגיע אל ביתה לשיעור נגינה . ופעמיים בשבוע הייתי
אמורה להגיע ולהתאמן על פסנתרה החום הנאה.כמובן שבקושי עמדתי במטלה. לשיעור נהגתי
להגיע חדורת מוטיבציה שהפעם אתעלה אגלה כשרונות חבויים קסומים מפיקי צלילים כמו
בסרטים.
להתאמן היה סיפור אחר ,תמיד היו תרוצים שונים להשתמט.
אלה וקטי שקוראות בשמי "
בואי לשחק בחבל" מירה הקטנה שמגיעה לבושה בשמלה קצרה "ראיתם רואים לה את
התחתונים" .לעמוד מול הדירה של אריה היפה ולחכות שירד ממרומי דירתו. להביט
בפניו ולחלום חלומות.
צביקה וישראל שהקימו קבוצת בלשים ומצוים על הבנות להגיע כל יום בשעה
ארבע בדיוק רב אל גבעות החול המקיפות. את השכונה.
ללכת אל הספריה הערונית המצויה במרתף רחב ידים ולהביא הביתה ספרים
.,קופיקו "דנידין" הבלשים והכלב. היידי בת ההרים....ועוד המון חברים כתובים
באותיות קסומות על ניירות.ואני שקועה בקריאה מסרבת להרפות.. לבלוש אחר אחד השכנים
בעל החזות המזרחית שעורר בנו את יצר ההרפתקאה.
ולנגן דרש זמן איכות שלא יכולתי לספק.
אבא חלם וקיווה שהפסנתר החדש המבריק ימשוך את לבי הקט . יושביני מולו על כסא העור החדש ויגרום לי לפרוט על
הקלידים הלבנים ולהפיק מנגינות וצלילים.
חלם כי לעת ערב יגיע מעבודתו המתישה וירגע לצלילי באך או שופן ,יניח
את גוו הדווי על הספה יעצום עינים וירגע.
נפשי התמרדה , מנגינה אחת ידעתי לבצע כהלכה "אליזה" מנגינת
אוטו הגלידה הידועה. וכך כדי לצאת ידי חובה נגנתי את אותה המנגינה שוב ושוב . בפעמים
הראשונות אבא היה גאה וחש סיפוק על כי לא זרק את כספו לשווא.
לאחר מספר ימים כאשר נוכח לדעת שהמגוון דל ,שרוחי במקומות אחרים הבין
שטעה. אך היה מאוחר מדי וכך מדי פעם היה מביט על הפסנתר ונאנח" קניתי לי ארון
קבורה שחור ומבריק בסלון ביתי"
אני ברחתי לחברים, לאהובים, לבילויים ,לא יכולתי להתמודד עם חלומו של
אבא זה לא היה החלום שלי.
וכעת יושבת על כורסת הבד החומה מביטה בעיני רוחי בכלי הנגינה ,אוהבת
מנגינות וצלילים ויודעת שפספסתי , פספסתי את חלומו של אבי היקר זכרונו לברכה.
