חשתי את בני בתשוקתו אלי, נלהבת לחשוף את גופי והדרך בה הביט עליו,דבר שהלהיב מחדש את היצרים שהיו חבויים בי. כשחדר אלי והמשיך תוך כדי כך לגרותני, הבכי שיחרר אותי כמו מאינסטינקט קדום שהיה כלוא בתוכי בחלל פנימי שחייבת הייתי לנקזו.
"זהו, זאת פעם אחרונה שאני מזמינה אותו אלי".אני מהרהרת, בעוד קוּרֵי השינה על עיני, ריחה המצחין של הסיגריה בפיו מעירה אותי בבוקר למציאות חונקת, שהרחקתי עצמי ממנה מאז גירושי.
כשסיים בני לעשן את הסיגריה, רכן אלי במטרה לחבקני, כשאיבר זכרותו מלטף את ישבני ברכות.
"אוף, הריח הזה. לא יכולה לסבול זאת". אמרתי לבני, כועסת על חוסר התחשבותו בי.
"אבל למה את כועסת, אפשר להעיר לי יפה, ואת לא צריכה להיות ככה".
"איך ככה"? אני שואלת.
"ככה כמו שאת לא נחמדה, אני לא מרגיש עם זה טוב".
"בכלל למה הוא צריך להרגיש טוב, אם הוא בא אלי לביקור ועושה מה בא לו".אני מהרהרת ומבקשת לחבל תחבולות כיצד להיפתר ממנו.
בני הניח כרית מתחת לעורפו, נשען על מסד המיטה, הניח עוד סיגריה בפיו.
"אל תעשן, העשן חונק אותי". אמרתי לו והפעם הרמתי את קולי. בני הביט בי בזלזול.
"יעני עושה רוח. שעישנת, הסיגריה לא הפריעה לך"?!
"אז לא, עכשיו כן". עניתי באדישות.
בני היה חברו הטוב של הX שלי, חברותם נמשכה במשך עשרות שנים. אני הכרתי את בני ואשתו רק אחרי שנישאתי לחברו מילדות, שנים רבות פיתחנו מערכת יחסים מופלאה בין שתי המשפחות, בשמחות של הולדת ילדינו,אחר כך חגיגות בר המצווה של ילדינו ונישואיהם, עד שאצלי נפרם משהו בנישואים שלי, התברר לי שגם אצל בני, הבית לא בית והיחסים אינם יחסים.
מה שהיה נכון בלילה, כבר לא נכון בבוקר, כשעמדתי מול פניו המרובעות של בני, כשעינו חצי סומאת, כמו מוכה בסנוורים, קהה חושים, מטושטש ולא ערני, כבר לא שם לב לצרכי, אלא מבקש ודורש שאבוא לביתו, שאפסיק לנצל את טוב ליבו.
"הגיע הזמן שקצת תשקיעי בי". אמר לי ערב אחד לפני שיצא את ביתי.עדיין לא מוכנה להתפשר עם מערכת יחסים עקומה, שצד אחד מבקש את שלו, בלי להביט על הצד השני.
"פשוט אמרי לא". מוצאת מתווכחת עם עצמי,אבל במקום להיות נחרצת, מתרצת כל מיני פטפוטי סרק נבובים, רדודים במשמעותם, ריקניים ושדופים.
"אמרי פשוט לא, אני אבין". אמר והלך לדרכו.
הכול החל בתקופת הפירוד שלי מחברו הטוב – בעלי.
בני קלט את המצוקות שלי, טרח ותמך והכל במסגרת המשפחתית הקטנה שלו, שהייתה מלאת סדקים של רגשות וכעסים שהילכו עליו.
"כשהכל יגמר, אבוא עם משפחתה של אשתי חשבון". נהג להאשים את כולם בחוסר התמקדותו במקום עבודה מסודר.
"איזה מצב חרבנה". אני ממשיכה ומהרהרת.
"היא לא מספקת אותי, אני איש בעל מזג חם". הוא אומר לי ועיניו בולשות אחר גופי מתמקדות על שדי ועל יתר פיתולי גופי וירכי.. אני רוצה למות מבושה, כי באתי לביתם, הם שניהם מנסים לתמוך בי, כל אחד בדרכו שלו, כיצד לשרוד עם הסדקים שלי עם בעלי, בביתם יש מחיצה פיזית שבני בנה בסלון הבית, הפרדה מוחלטת ברגשות מודגשים, מוטעמים ונמלצים בין בני ואשתו. אני יושבת ליד אשתו שמרוצה מהסידור הזה.
"המחיצה הזו תיקח אותי יותר מהר לרבנות" היא אומרת לי ומחייכת.
אני קמה ללכת לביתי.
"אלווה אותך". הוא אומר וקם אחרי כמוכה טירוף.
"אני נוסעת לתחנה המרכזית, משם לבית הורי".
"לא חשוב, אסע איתך עד לתחנה המרכזית". הוא עונה לי.
איכשהו מוצאת עצמי נשרכת אחריו לחוף ימה של תל אביב, מטיילת איתו בטיילת, בין עשרות אנשים שאצה להם דרכם, הוא, בני חש עתה חופשי לכרוך את זרועו על מותני, ומידי פעם לנשקני נשיקה חפוזה ואף למשש ולמזמז את שדי בהיחבא. כשההורמונים בגופי החלו להשתולל,אזרתי לפתע תעוזה.
"זה מביך אותי כאן, קח אותי לבית מלון".
"את רוצה"? הוא שואל.
בבית המלון היה לי נוח בזהות המלווה שלי, בלי שיבדקו מי אני ומהיכן באתי, הוא הציג אותי כגברת משהו, החדר הושכר על ידו ללילה. ושם שכבתי פעם ראשונה אחרי עשרים שנות נישואים עם מישהו אחר, ולא עם מי שהיה בעלי, שיותר משנה לא ידעתיו.
באותו לילה איבר זכרותו של בני התפתל כמו מטדור היוצא לכבוש, להשתלט וללכוד את השור, לבין רכיכה שמפלסת עצמה בין רגבי עפר לחים שמנסה להגיע למחוז חפצה, אך טועה בדרכה. כשהתייאש מניסיונותיו לכבוש אותי, מפאת חוסר רצון משלי לשתף פעולה במשחק אהבים, מחמת בושתי במערומי...
בבוקר הסקרנות הייתה מפעמת בכל רומח אֵברַי, את מבושי כיסו עיניו שהביטו בגופי הפעור, הפעם לא התחמקתי ממשחקים ומזמוזים, תשוקה מינית שהייתה חבויה בחדר הקטן בבית המלון, התפרצה לפתע בשיא אביונותה.
בפעמים הבאות התרגלתי לאנרגיה המינית הטבועה בי לתשוקה ולערגה שהיו עבורי כיסופי חמדה, כנראה רק עבורי, נדחקו בי המחשבות כיצד התנהג בני אל אשתו, לא רציתי להיות במקומה... לרגע אני שומעת את קולו הבוכה בטלפון משפיל עצמו ומתחנן שלא אעזוב אותו.
לראשונה מאז החל הכול, הצלחתי להגיד לו, במילים פשוטות אך בבטחה.
"די מאסתי בך".
