פרנויה

אני מרגישה שאני נמצאת באיזה מן חלום בלהות,

ואני לא יודעת איך להתעורר.

אני מרגישה שנכנסתי ללופ מטורף,

שאין ממנו דרך יציאה.

כל הגבולות כבר מיטשטשים,

מה מותר ומה נכון,

אני כבר לא יודעת.

ומסביב כל העולם מסתחרר,

ואני לא מצליחה לראות יותר כלום,

רק צבעים מעורפלים.

והקירות סוגרים עליי,

חונקים,

ומה שבחוץ מלחיץ אותי.

אני מרגישה שאני חוזרת להרגלים הישנים,

מתבוססת בפרנויות שלי,

מתרחקת.

ואני רואה איך השיגעון עוטף אותי,

במן מעטפת בטוחה וישנה,

כל כך מוכרת.

ולפעמים אני לא רואה מה הטעם להתנגד,

בשביל מה ובשביל מי.

אני מפחדת מעצמי,

אני מפחדת מהכול.