מספיק כואב בשביל לכתוב..

הרבה זמן לא כתבתי כאן. כבר שנתיים .

 שנתיים שהיה בסדר. היה מספיק בסדר כדי שאני לא אצטרך לכתוב.

במשך החיים עברתי הרבה כאב. עברתי דברים שאנשים לא מסוגלים להבין אפילו.

התמוטטתי ולא פעם ולא פעמיים ..

הגעתי למקומות של שפל . מקומות שהבור הוא ללא תחתית ואי אפשר לצאת.

לפני חמש שנים קיבלתי מתנה ענקית. קיבלתי חיים.

ונכון שבשנה הראשונה לא ידעתי איך לקבל את המתנה שלי ולהתמודד איתה ,

אז הסתגרתי שנה בבית לבד עם עצמי. עזרו לי.

ואז הכרתי אותו. גבר מדהים שקיבל אותי איך שאני ואהב אותי.

הוא היה בא אליי ותומך בי. אפילו כשעברתי לפניימיה זה לא הרחיק אותו.

הוא היה מחכה לי כל שבוע ומדבר איתי שעות בטלפון כל יום ,

סובל את הדמעות את הבכי שלי..

ובסוף כל שבוע הוא היה עומד ומחכה לי בתחנת האוטובוס. מחכה רק לי ולחיבוק שלי.

איך אהבנו.. אהבה כמו שיש בסרטים ..מושלמת..

כל רגע וחודש ושנה רק אהבנו יותר. כל פעם שראיתי אותו התאהבתי מחדש.

וויתרתי על הפנימייה . חזרתי הביתה להיות איתו כל יום לתמיד.

תמיד שמחתי שהוא איתי. אף פעם לא הבנתי איך אחד כמוהו בכלל רוצה אותי.

אבל מסביב תמיד הייתי מושלמת. תמיד הסתכלו עליי ורצו את החיים שלי.

אף אחד לא ידע מה יש בפנים. הוא ידע . הוא קיבל אותי עם המיליון פגמים שלי ,

ואני קיבלתי אותו עם המיליון פגמים שלו.

כשהייתי נשברת וחולה כל שבוע הוא היה שם.

 וכשאבא שלו היה בכלא ולא היה לו אף אחד אני הייתי שם.

אבל עם הזמן משהו התרסק. הוא סיים צבא. הוא חזר להיות בקשר עם אנשים ששכנעו אותו

שהחיים שלו רק התחילו ושאני רק מעכבת אותו.

אחרי 4 שנים שהיינו ביחד לטוב ולרע הוא זרק אותי.

הוא לא נפרד ממני. הוא פשוט זרק אותי. כמו שזורקים זבל לפח.

והכאב שתפס אותי הוא לא אמיתי.

המתנה שקיבלתי , החיים האלו .. כבר לא נראת לי משמעותית.

אולי אם יכולתי להחזיר אותה ולמחוק את הזמן הזה הייתי עושה את זה.

אחרי שהוא ידע מי אני, ומה עברתי .. המעט שהוא יכול היה לעשות זה לא לפגוע..

הוא רצה חופש. הוא רצה מועדונים ובחורות אחרות.

אני רק רציתי אהבה. אהבה מלאה בכנות ואושר. אהבה קטנה ויפה..

רק רציתי גבר לאהוב.. ולא ביקשתי שום דבר בחזרה.

אני רוצה לפעמים לנער אותו חזק ולהראות לו כמה הוא הפסיד וכמה היה לו.

עברו שלושה חודשים.

והכאב החד בחזה של בגידה לא עובר.

וכל יום נהיה יותר קשה מהקודם.

היה לי יום הולדת. יום הולדת שעברתי במיטה נחנקת מהדמעות.

ביקשתי משאלה. ביקשתי לחייך חיוך אמיתי .. שכחתי איך זה להיות שמחה.

אני כמו קיר עם עובש. אני כל פעם צובעת את הקיר בצבע וקמה מהמיטה.

וכשהצבע מתקלף אני צובעת שוב ושוב שאף אחד לא יראה מה יש מתחת.

אבל כשהזמן עובר כל פעם כשאני קמה הצבע מתקלף מהר יותר ויותר.. והריקבון משתלט כל

פעם יותר ויותר מהר.

אולי אם למישהו היה אומץ להסתכל מאחורי שכבת הצבע היה אפשר להציל אותי.

אבל כולם פוחדים . זה הכי קל לראות חיוך ולחייך בחזרה..

אבל לראות כאב ולתמוך זה משימה יותר קשה.

הוא היה באב ואני הייתי באבי. ושום דבר אחר לא היה חשוב.

הוא הלך והשאיר אותי ריקה שבר את הלב שלי לרסיסים ..

רסיסים שעדיין מלאים באהבה וכעס.