הסיפור שלנו, חלק 2

"לספר לך עלייה?" ענה אחרי כמה דקות של שתיקה שהרגישו לי מתאימות בעקבות הזמן הקצר שאנחנו מכירים והמידע האינטימי שדרשתי ממנו לספק לי.

"כן!, כלומר...אם אתה רוצה..." אמרתי, מנסה לא להישמע להוטה מידי.

"קוראים לה נועה." הוא אמר אחרי שהוא לקח נשימה עמוקה שנשמעה לי כניסיון להעלים את הרגשת המחנק בגרון. "והיינו שנתיים ביחד, יותר נכון גרנו שנתיים ביחד, אחרי פעם אחת שנפגשנו הבנו שזה זה ועברתי לגור אצלה בדירה. כשחזרתי לפני שבוע הביתה, חזרתי מוקדם, ורציתי להפתיע אותה וקניתי לה פרחים ועליתי לדירה שלנו ו..." הוא נעצר, השתתק. עברה לי בראש המחשבה שאולי אני צריכה להגיד משהו, לשאול לשלומו, אבל הוא המשיך. "ומצאתי אותה במיטה שלה, שלנו, עם מישהו אחר, בתנוכה מאוד...אינטימית."

"יואב, לא היה לי מושג! אני כל-כך מצטערת, אם אתה לא רוצה להמשיך..."

"לא, לא, נוח לי לדבר איתך, את עושה את זה כל כך קל." אמר, ועלה לי חיוך ענקי על הפנים, כאילו עכשיו קיבלתי את מחמאת חיי. "אז כמובן שלא נתתי לזה לשקוע. בשנייה שקלטתי אותם ככה דפקתי על הדלת והם קפצו, הוא התאפס, לקח את הדברים שלו והסתלק מהמקום, אפילו לא טרחתי להסתכל על הפנים של החלאה הזה, כל מה שיכלתי לעשות היה להסתכל עלייה, ולשאול למה. למה למה למה?! שאלתי אותה את זה אולי 5-6 פעמים ברצף. וכל מה שהיא עשתה היה לשתוק. לקחתי את הדברים שלי מהדירה בזמן שהיא עדיין שכבה במיטה שלנו...שלה... ערומה, מפתה, ידעתי שזה מה שהיא מנסה לעשות, לפתות אותי לחזור, היא תמיד עשתה את זה, ברגע שהמצב היה הופך להיות לחוץ, אמיתי, כועס, היא הייתה מתנפלת עליי מנשקת אותי עם השפתיים האלו שלה, ואני לא יכולתי לעמוד בפנייה, עזבי את זה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שדחיתי אותה ופגעתי בה. אבל הפעם לא הייתי מסוגל, לא הייתי מסוגל להתקרב אליה, לגעת בה, לנשק אותה, לרצות אותה. היא דחתה אותי בכל דרך אפשרית. חזרתי הביתה להורים, אח שלי כבר השתקע לי בחדר, ואני בינתיים ישן על הספה בבית, עד שהוא יעוף משם."

"יואב." אמרתי, מרגישה שהוא צמא לכל מילה שיש לי להגיד לו. "תקשיב, באיזשהו מקום, לפי דעתי, הרווחת, אומנם יצאת מהקשר הזה בצורה נוראית, בצורה הכי נוראית שאפשר, אבל למדת, למדת לא לקפוץ על כל דבר שנמצא בדרך שלך, איבדת קצת מהתמימות שלך, שלמרות שזה דבר מדהים, בגילך הלא כל כך מופלג, בסך הכל בן 23, אתה צריך לדעת לא להיות תמים ולסמוך על כל בחורה שאתה מכיר. וגם, אני בטוחה שהיא פספסה, פישלה, הפסידה, הפסידה אותך. וכל מה שיש לך לעשות זה לשכוח אותה, נכון זה קשה, ואני יודעת שעכשיו אתה מרגיש כאילו איבדת קצת מעצמך, אולי הרבה, אבל אני חותמת לך, שיגיע יום ותתעורר בבוקר וזה לא יכאב יותר, הלב שלך לא ירצה לצאת מהמקום, אתה תרגיש את השרירים בלחיים מחייכים בעצמם, במקום שתצטרך לאנוס את עצמך לחייך כמו שאתה עושה עכשיו. אתה תרגיש...משוחרר. היא לא הייתה טובה לך, המערכת יחסים הזו לא הייתה בריאה מההתחלה." אמרתי, בטוחה בכל מילה ומילה שלי, למרות שמעולם לא היה לי חבר בעצמי, ולא הייתי במצבו, הרגשתי שזה מה שהייתי צריכה להגיד לו.

"וואו, איך מישהי, שבחיים שלי לא דיברתי איתה לפני מבינה אותי יותר ממה שאני מבין את עצמי?" הוא נשמע אומלל, כמעט חסר כל אפשרות להמשיך את השיחה, מפוחד, כאילו חדרו לו לפרטיות, למוח.

"אתה רואה מה זה?" אמרתי בקול צוחק בניסיון לשבור את ההרגשה הזו שלו. מכאן המשכנו לשיחה באורך 4 שעות, שיחה שבסופה, לא הרגשתי כמו בסוף כל שיחה רגילה, כאילו השיחה הזו שינתה לי את החיים. שיחה שזרמה, שהייתה כיפית ועמוקה באופן שווה, שיחה שהרגשתי שיכלה להמשיך עוד נצח ולא ארגיש את הזמן עובר. הרמתי את עצמי מהכסא שישבתי בו ב4 שעות האחרונות, כמעט שנדבקתי אליו, ופתאום הרגשתי את כל הצרכים האנושיים שלי חוזרים אליי, את הצמא שהרגשתי לפני שהוא התקשר שרק גבר, את הרעב, את העובדה שהאוזן שלי רותחת.

בלילה, הייתי מותשת מהיום הזה, הייתי עייפה, נפשית ופיזית, ולא יכולתי לחכות להגיע למיטה החמה והעוטפת שלי ולהרדם. אבל לא הצלחתי, חשבתי על יואב, הוא רץ לי מפינה לפינה בראש, הצחוק שלו, העצבות שלו, שבסוף השיחה הייתי בטוחה שפחתה מעט, הפנים שלו, לא יכולתי שלא לדמיין את השפתיים שלו זזות כשהוא סיפר לי על נועה. את הבעת הפנים שלו שהוא סיים לדבר. לא יכולתי שלא לחשוב מה עובר לו בראש עכשיו, אם הוא חשב עליי שנייה מאז שניתקנו את השיחה, אם הוא באמת התכוון שהוא אמר "את עוד תשמעי ממני הרבה." בסוף השיחה, או שהוא סתם אמר לי בכדי להרגיע את הצד הנשי שבי. אחרי שעתיים של מחשבות שמעתי את הסלולרי שלי רוקד לו, כאילו ממש רוקד מאושר, וראיתי שקיבלתי הודעה. שפתחתי את המכשיר ראיתי שזה ממנו, לקחתי נשימה עמוקה לפני שנתתי לעניים שלי לרדת לתוכן ההודעה, למקרה שאתאכזב, שלא אראה את מה שבתוך תוכי ידעתי שזה מה שאני רוצה לראות.

'את. רננה. את. את לא יוצאת לי מהראש, אני מרגיש כל כך קרוב אלייך, ואני אפילו לא מבין איך."

הלב שלי התחיל לדפוק, מלחץ, מהתרגשות, מאלוהים יודע מה, כל מה שאני יודעת שאף פעם הלב שלי לא דפק ככה. התחלתי לחשוב עליו, על זה שאולי הוא מצפה לתשובה ואוכל את עצמו על זה שהוא עדיין לא קיבל אחת, התחלתי לנסח אותה, אבל לא ידעתי מה לכתוב, האם אני באמת רוצה לקחת את הקשר הזה למקום אחר? ופה נקטע חוט המחשבה שלי בליווי הודעה נוספת.

"את מדהימה אותי, את צעירה ממני ב3 שנים, ואת אחת הנשים הכי בוגרות שפגשתי, אני כל כך נהנה לדבר איתך, בחיים שלי לא הגעתי לרמת עומק בשיחה עם מישהו אי פעם, ובטח לא בשיחה הראשונה שלנו. את ממש כמו אחותי הקטנה."