בריחה

"אתה תוכל לברוח, מאביך מאימך ומשימך, אך אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך.."

כשניפרדתי ממך נפער בי חור שלא האמנתי שאי פעם יתכסה. אבל האוויר, העולם, הנשמות הרוחשות בבניינים עתיקים החזירו לי את כל מה שהלך איתך. ראיתי את הכלום מתמזג לכדי יחידה אחת והופך בי למשהו מגובש ומוכר. במעט הימים נזכרתי בך, וידעתי שהינך אך תמונה דהויה שהייתה לי השתקפות חמקמקה של רצונותיי המודחקים. החיסרון, הכאב, גילה לי את אלוהים. את אלו-אמא. זאת שנשקפת בלבנה המתרוקנת, זאת שמפעמת ברחשי החושך, בפחד הכלוא, מהמוות מהפרידה. את האבא הגדול, שתמיד נמצא,שתמיד שומר ומגן ועוטף וחי. את החיים כשלעצמם, את הכח ברוח. ואתה, הלכת ודהית, התרחקת, מתת. 

העורב המת.

מוריגן אלת המלחמה הקלטית. מוטלת על הכביש, מדממת, חזקה במותה. באובדנה. ואני רצה ומנסה להפיח בה את החיים האבודים. ולימים הבנתי שהיא מסמלת את הנשמה שהתפרקה, התנתקה ואבדה. ואז נפתחו לי החיים. בשלל הזדמנותם, צבעם, ורכבתי ודהרתי אל עבר המרחבים הפתוחים, אל עבר אין סוף האפשרויות. וחזרתי חזרה. אל הבית העגמומי. המלעיג. שמזכיר לי שהחיים אינם רק חופש וריקוד פראי אל תוך הלילה. ומה עושה מכשפה במאה ה21?

זוכרת את אלוהים, את החיים האבודים בין דפי פייסבוק ריקים. בין אהובים אבודים. בין אבות נטושים ונוטשים. בין אמהות שחסרות את האהבה. בין פרידות קטנות וקבלה של המשחק הבלתי ניגמר.

רציתי לברוח, לישון אולי לכל השעות. בארץ הפיות, כמו מורגן לה פיי, מורגן החזקה, שגורשה וחזרה ומעולם לא התלוננה, והייתה לגבירת האגם ולכוהנת הגדולה. וזהו אולי השיעור של אישה, לבחור להפוך לכוהנת בחוכמתה וקשייה, ולא להשאר הילדה התלויה בזרועות אימה.

פגשתי אותך בארץ הפיות, היית תמים וילדי ועיניים בורקות עיטרו את פניך הנשכחים. היית עכשיו שוב של עצמך. זה החי, הנשמה שחמקה לי מבין הידיים ,שאבדה. שאלתי אותך מדוע, מדוע הלכת? נעלמת אל בין ערפילי גיל 14 וגן שעשועים באוויר אביבי? ואתה חייכת חיוך מהתל בחולצה לבנה ותום מתגרה, ואמרת לי שתמיד תהיה שם. ואתה אך השתקפות כאביי הנשחקים. ליטפתי את שיערך הרך שבאותו רגע חזר להיות גזוז וצבאי, ושלחתי אותך לדרכך. ולאחר מכן שלחתי את כולם, אותי ואותם. לדרכיהם. וזכרתי שאלוהים נתן ואלוהים לקח, והשם של אלוהים תמיד יהיה מבורך. ולמדתי את המעגל של החיים. את הקבלה של הדברים, והפכתי משוחררת מכבליי העצמיים. 

נתקלתי בהם שוב על חופים עירוניים, בין בתי חולים ובדידות ואנשים מצמטקים, ורציתי להיות אחרת, רציתי כל מה שאין לי וכל מה שאני לא. וידעתי שאי אפשר. והעדפתי אולי את השינה הנצחית, את המוות, או הצום שמשנה את מאזן האנרגיות של החיים. אבל אז נזכרתי, שהבריחה מעולם לא הייתה אפשרות.