כותל

הוא קם מוקדם בבוקר, כרגיל. רוחץ פנים, נוטל ידיים, אומר שחרית.

אני קמה, מוקדם מהרגיל אבל עדיין מאוחר. מתרגשת ועייפה פותחת עיניים ליום חדש.

הוא אוכל ארוחת בוקר, חושב על היום העומד בפתח.

אני שותה תה, מתרוצצת ברחבי הבית ואפילו אין לי זמן לחשוב.

הוא יוצא מהבית, עוד יום רגיל. אני עולה לאוטובוס מהורהרת.

הוא מביט עליה בגאווה, אני בהתפעלות ושנינו לוחשים בשקט- ירושלים.

הוא חולף בסמטאות מהורהר.אני צועדת בקרבתו, ממשת את האבנים בקצות אצבעותי, להרגיש.

בשער עינינו נפגשות, הוא מסיט מבט.

אנחנו בכלל לא מכירים.

אני עוברת בדיקה בטחונית ועוצרת לכתוב פתק.

הוא עובר את הבדיקה, ממשיך, אין לו בקשות ולי יש רק אחת.

הוא פונה לכיוון הגברים אני לכיוון הנשים.

ואנחנו בכלל לא מכירים.

הוא לוקח סידור, נכנס וקורא תפילה.אני לא מכירה תפילות.

הוא מביט בו מאמין ורק רוצה לגעת.

אני מביטה, תחושת יראה, כבוד והידיעה שלא תהיה כאן אכזבה.

דוחפת את הפתק בין אלפי פתקים אחרים, הוא לוקח נשימה עמוקה.

אנו מניחים את היד על הקיר ומרגישים אחד את השני, מרגישים את כל מי שנוגע בקיר הזה, ואת המיליארד שכבר נגע.

אנחנו מרגישים את פעימות הלב, בכל לבנה ולבנה.

אחדות אני מבינה.

אלוהים, הוא חושב וגופו מתכווץ מאמונה.

מתרחקים קצת, מביטים בכותל ,לא רוצים לנתק את היד.

אנחנו יודעים שהכותל הזה הוא נשמה, שליבה נמצא בו ובי, רק שאני צריכה לגעת.

הוא יוצא מהשער, אני כמה מטרים מאחוריו, כנראה שלא אראה אותו יותר, כי הוא ילך לו לחכות למשיח, ואני למישהו שישכנע אותי שאני לא צריכה פתק,בשביל להגשים את חלומותי.

חוץ מזה, אנחנו בכלל לא מכירים.