טרפו של נחש

בין זרועותיך הכבויות נתכה טומאתי. גלי אש הסתננו מבעד למחיצות עורנו. בין זרועותיך הנכוות שכן גופי. מדוד ומורעב למהות ליבתך. בצעדיך האחרונים נטשת את המגדל שבנינו, זה המפואר, בצבעי אופל וסודות כוכבים ומטר שדים ומלאכים. בין זרועותיך הכבויות נאחזתי אני, ואתה המשכת, לאחוז על אף שכבר הסתלקת. ובפניך המיואשות ניבט אלי ילד חלוש ותחת לחזותך הכהה ומגבעתך המסותרת, היית בי אבוד. ואני ידעתי את הרגע הבא, הרגע הבא שבו תשנה את דעתך המשוכנעת, ותברח לי ברגע אחרון של פרידה. אולי אז ראית, בעיני ניבט, עצב הפרידה, והבנת, כיצד עליך לפעול ברגע הבא. התחרטת. על שהסכמת לחזור אלי, להיות איתי ולא האישה השנייה, התחרטת על חיים שלמים שהתקרבו להרס מושלם ובניית מוות של תאומי אפלה. הבנת מה מר יהיה גורלך, כטרפו של נחש, כטורף הרעלים שבדמי. אז שיחררת את אחיזתך, ומתחת לידיך הצורבות, נותרה בגופי הכוויה.

פרידה.עכשיו אתה מעז ללכת, ממני, שהייתי כל מהותך. חנקתי אותך, בכאב שנבלע בגרוני המשוסע. ואתה מתת אל מול זעמי, מחריב ההרים מעורר המתים, מתהום הנשייה. אחזת בידי במבע מתנצל, כדי להקל את בריחתך, אבל עיני היו רשפים של זעם וקנאה. והכאב שטיפס במעלה גרוני, יכל אולי, לתפוס לו מקום של עצב מעודן, אולי רציתי להסכים איתך. לשחרר בעדינות את אחיזתך, ולהזיל דמעה שקטה. בשקט לשחרר אותנו, אותי, אותך, מכלוב הנקמה. אבל הכאב לא הסכים להתעדן בתוך דמותי הכוויה, הנשרפת, הננטשת,עולה בלהבות ארגמן, כוח הרס של העולם הבא.

ידענו את טעמו של הגיהנום, יחד, בבחירה משותפת, להכלא בתוך הלהבה. היית מסחרר אותי בריקודי נשפים סוחפים מהסוף להתחלה. נפלתי תמיד אל בין זרעותיך הכבויות, הנכוות מקור עורי, עור ערפד, מוזנת מנשמתך. ואתה התמסרת, ולקחת ממני כל מה שגם היה שלך. כי זו השפה שהכרנו, חצי קיום בעולם מאבד עומק ומשמעות. רק חצאי בשר הותרנו אחד לשני, מהלכים בין נשפים ובגדים כהים. מסתתרים ופוגשים אחד בשני בצל הרחוב, רחוב האנשים האבודים. יחד היינו מתגעגעים לתרבות אבודה, שחוגגת את החופש, והטבע והשמחה. יחד נחרבנו אל אפלה משחיתה. והרסנו בנו כל טיפה של קיום עצמאי, חתיכות בשר, שברי כלי, מוכתמים ברגש שחור. כמו חזותך האפלה, עטוף בגלימה שחורה, בודד כמו חור שחור בגלקסיה עצומה, תאב כוח, אומלל עד לאובדן האמונה, איש צללים, איש אהבה ומוות, איש גיהנום ונקמה. ובכל כוחך הרב, לא השכלת כלל להשתמש לחוזק ועוצמה, בודד בתוך אחוזתך המכוערת. מגושמת. אפלה , אישה טיפשה חיכתה בביתך העלוב. כך זלזלתי בכל מה שהיה עולמך. ואתה היית כרוך אחריי כחיית מחמד אחר בעליה, אני הייתי בעליך, אני הייתי הבועלת שלך. וכך נקמתי את נקמת נשות אירופה הקטנות, נבעלות על פי חוק, נשואות לסטייה חברתית. אני, אני קסנדרה הייתי אישה חופשייה. אך רק לך נכלאתי. בין להבות אהבתך המסוכרות. מסוכרות בשחור ותמימות משוסעת ואבודה. האיש בעל הפנים המרצינים, הרוזן המרתיע שנודע בעיר על כוחו והונו והתנהגותו האכזרית. אני הבטתי בפניך וראיתי את הילד האבוד שלעד יהיה אתה. הודת לי על מעשה האמת, על ראיית הנשמה המפולחת, המצולקת, בתוככי גופך. היית קשור לי ואני לך. בלילות ירח מלא היינו נשלמים אל מהותנו ובחזרה.

ולבסוף, כפי שכבר ידעתי. אתה הלכת. עזבת. ואני הותרתי בנפשך את זעמי, נשאת אותו כצידה לדרך, אל תוך טירתך האפלה, ומעולם לא ראיתי, אדם עצוב כל כך, הולך לו לדרכו...ברחוב הומה שקרים,כרכרות ואהבה אחת שאבדה.