אני מודה לבחור ששבר לי את הלב, כי
בזכותו למדתי מה זו אהבה.
מודה לזקנה שצרחה עליי ברחוב, בזכותה
למדתי לכבד את הדורות הקודמים בהבנה.
מודה לבוס הנאלח שהעליב אותי עשרות
פעמים, בזכותו התחשלתי להיות מי שאני כיום.
מודה לילד בן ה-4 המעצבן בגן ציבורי
שזרק עליי חול וצחק בזמן שאני נהנית מספר
מתח טוב, בזכותו למדתי כמה הכול פשוט בעולמם של ילדים וכל כך מצחיק.
מודה לאמא היקרה שלי , בלכתה הבנתי
שלהיות אדם רגיש אוהב ועוטף זו לא חולשה זו מתנה.
מודה לאבא היקר שלי, בלכתו הבנתי שהחוזק
בא מבפנים החוצה ולא להפך.
מודה להוא במכולת שהפיל לי את החלב
בדרמטיות בזכותו למדתי להיות שלווה לחייך ולקבל התנצלות.
מודה לכל אלה שלרגעים קטנים הגיחו לחיי,
והפכו אותם לצבעוניים יותר, כי בזכותם הייתי מאושרת אפילו לשעה אחת.
מודה לאלה שאכזבו אותי בלי סוף, בזכותכם
למדתי לא לצפות.
מודה לאלה שהעליבו אותי, בזכותכם למדתי
לקחת דברים בפרופורציה.
מודה לאלה ששברו את אמוני בזכותכם למדתי
לבחור את חבריי בקפידה.
מודה לאנשים האופטימיים כל כך שמכל רגע
בחייהם הם צוחקים, בזכותכם למדתי לראות את החיים בצורה אחרת.
מודה לרגעים שאני מתגעגעת לכל, לולא
זיכרונותיי לא הייתי מי שאני.
אני רוצה לכתוב על האהובים שלי, כי להם
אני מודה.
מודה להם על הרגעים הטובים והפחות
טובים.
על רגעי הצחוק, החמימות, הלמידה ,
הענישה, הכאב, הבכי, השמחה, ההולדה.
שהגיע הרגע הזה שאני מתעוררת למציאות
אחרת, הבטתי דרך משקפיים עכורים, שבורים, ללא מסגרת, עדשות גסות חסומות ומלאות
בעוני רגשי רציתי לצרוח ללא קול.
כי לראשונה לא ראיתי.
לראשונה הריח לא מצליח להגיע לחוטמי.
הריח הזה... הכ"כ מוכר.
בעדשה אחת, ריח של שבת, ריח הבושם שלה,
ריח פרחים מתקתק , הרוך בידיים שלה, הכמיהה לאהבה בעיניים שלה.
בעדשה אחרת, רואה את החוזק, השורשים,
הריח החריף שלו, הלב הסגור, הפחד להיפתח, הצורך להיאטם ולשקוע לתוך שאון גדול.
2 עדשות דומות אך שונות.
2 עדשות שחספוסן יישאר לנצח על אצבעותיי
.
אותן עדשות, ששנאתי כ"כ נשארו
יציבות על גשר אפי , כמו כן חסמו כל אוויר נקי שיעבור במחילותיו, פי היה פעור
ולשוני יבשה נדבקת לחיכי, אוויר חם יצא מפי ואוויר מעופש נכנס לריאותיי.
דופק ליבי כמעט נדם, נשימותיי היו כבדות
ומאומצות, בטני רפויה, רגליי כושלות ונטועות מרגישות את האדמה פעורה כמו פי עם זאת
יציבה תופסת את רגליי, לא מרגישה את הדם יורד לכפות רגליי, כשלתי ונפלתי על אותה
אדמה כבויה.
המראה הזה שנגלה מתוך אותן עדשות שאב
ממני את אנרגיית החיים.
הראות הלקויה, הפחד להבין מה אני רואה,
הגעגוע לעדשות אחרות והרצון לצרוח שזו מציאות של מישהו אחר נשארתי מוכת הלם.
השקט שנדם והעיניים הממצמצות מייחלות
בין לבין לראות תמונה אחרת.
התמונה שנגלית לעיניי קבועה.
הקבלה קשה מנשוא.
שרועה על האדמה עם נשמה מדממת אני זועקת
קריאת שבר.
קיבלתי את אותן עדשות בברכה וקריאות
השבר חתמו את גורלן ככתובת קעקע על נשמתי.
עם כפות רגליים מלוכלכות , ובגדי אבלות
קרועים, שרועה עדיין על אותה אדמה שאספה אותי ,באותו יום מתתי מצער.
נדרתי שתיקה איומה ,המוות לא אצילי אפילו לא לאנשי מלוכה. התהלכתי מתה
בין חיים.
אותם משקפיים התעקשו להיות כבדים יותר
ויותר בכל יום, מאידך התרגלתי לנוכחותם, הנשימה עצלה יותר מתמיד, והריח המעופש לא
חדל.
הגיע לו יום של עננים קסומים וריח של
לחם מתוק , הצלחתי להריח, הצלחתי להבחין .
הצמדתי את המשקפיים במעלה גשר אפי ,
והבנתי .. אני מריחה את מה שלא בחרתי להריח לפני.
בחרתי לסתום את מחילות אפי.
בחרתי לא לראות את העננים.
שהבנתי הפסקתי לבחור.
המשקפיים בחרו בשבילי.
לא נשמתי לרווחה, פחדתי לראות את מה
שאחרים רואים.
פחדתי להיות.
ואז שהייתי המשקפיים נעלמו.
שנים ארוכות חלפו להם כרגע.
עדיין מרגישה לפעמים את אותן עדשות
מזכירות לי את הטעם , את הריח.
לראשונה אני מודה להם.
היום.
אני מודה להם על כברת הדרך לא בלב שלם
מודה להם אך בהחלט מוקירה אותם.
הם בהחלט גרמו לחיים שלי להיצבע בכמה
גוונים.
ואז הגיע לו הפרפר....
להזכיר לי שהוא חי ליום אחד, מלאים באור
וכל טוב.
ויכול להיות שאני קצת יותר ממנו, אבל
לימד אותי דבר חשוב.
לחיות את היום בשמחה כי המחר לא בטוח.
הזכויות שמורות להדר מיליס.
