על חוף הים בערב חורפי
החורף מביא צבעים חדשים לים. על פלטה גדולה אלוהים מערבב אותם. הרוח מעיפה את הקצף הלבן ונתזים ממנו מגיעים אל שפתי וממליחים אותן, ליקקתי ומתקה לי מליחותן. הרוח הכתה בעוז ועצרה אותי מלהתקדם. אני לא מוותרת וחותרת קדימה - הידד, הגעתי אל קו המים. חלצתי נעלי והטבעתי כפות רגלי בחול הרטוב, רגע הטביעות שלי שם ואז המים עלו ומלאו אותן והן נמוגו, אולי אלוהים אסף אותן. הבטתי לאחור, החול היה חלק ותהיתי האם הייתי שם מאחורי? מי שמצדדי ומאחורי הוא העומד... הילדה הקטנה שבי משחקת אתי במחבואים. אני מחייכת, כבר מזמן לא חייכתי חיוך אמתי. לא כזה שלמדתי להדביק על הפנים והוא המסכה הקבועה שלי.
הגל שמתקרב מאיים לשטוף את רגלי אני נסוגה, הגל רודף אחרי ואני מתחרה בו, רגע אני נותנת לו לנצח והוא מכסה את כפות רגלי ואז אני פורצת בצחוק ומתרחקת בצעדי ריצה קלים, שלא ירטיב את שולי מכנסי, התכופפתי והפשלתי אותם, מה שבטוח בטוח.
המים מאפילים. צבעם הוא המון כחולים וירוק עמוק וּשְחוֹר המעמקים שעולה אל פני המים. אני מביטה בצבעים המשתנים, הכי אני אוהבת את הטורקיז. אתמול קניתי שפופרת של צבע, פתחתי לחצתי קצת ולקחתי בין אצבע לאגודל טיפת צבע ושפשפתי כדי לחוש את הטורקיז, מגעו נעם לי.
אצבעותיי מציירות באוויר את הים, אני טובלת אותן בכחולים מוסיפה קצת ירוק וטיפה של סגול, מערבבת כדי לקבל את שְחור המצולות העמוקות. ידי עובדות במהירות מורחות את הצבעים בתנועות גדולות. ניקיתי את ידי על כנפות חולצתי וחפנתי צבעים חדשים, לקחתי את הצהובים וקצת חום סיינה והוספתי בתחתית הציור את החול השומר בתוכו את צעדי. לסיום הוספתי את תכלת השמים והיא סוגרת מלמעלה. מחר אגיש את הציור לחברה, נפש תאומה שלי שהים הוא גם שלה. ואז אוחז בידה ונרוץ אל תוך המים, לא עמוק רק עד הברכיים עד למקום שקיפלתי את המכנסיים.
שחף בודד מתמודד עם הרוח, דואה על זרמיה ומנסה לרדת אל המים. כנפיו נלכדו בזרם אויר והוא נסק כלפי מעלה. צִרְחַתוֹ נבלעה ברוח ואני רואה את הקול שצולל ממקורו הפתוח אל תוך הגלים.
עננים רצים בשמיים, כמו בשיר "על ענן כביש רץ ענן חמור ועליו ענן איש מנגן בכינור..." הוצאתי את המצלמה וצלמתי את העננים. דמות אדם בעננים האם זה המלאך השומר שלי? אולי עכשיו יאמינו לי שיש מישהו ששומר שם למעלה. חברתי יודעת, לה אני לא צריכה לספר, גם היא רואה אותו. אני חשה בה לצדי, אני לא לבד.
השמש מתקרבת אל קו האופק צובעת את העננים באדום. אני מחכה לכדור האש שירד אל המים ואז אשמע את התסיסה כשהוא פוגע בהם שם באופק הרחוק. היי אלוהים שלי, אל תספר לי עכשיו שזו אשליה ואל תיתן לי שעור באסטרופיזיקה... תן לי לשיר את שירי לים שלי... תן לי לצייר אותו... ותן למים לרתוח שם בקצה האופק. מה דעתך אולי אכין לי כוס תה מהביל? לא אלגום ממנו רק אחזיק בין שתי כפות הידיים ואתחמם.
הרוח שככה קצת וקריאתו של השחף הדהדה כעת באוויר והגיעה אל יתר השחפים - הם באו. האם סיפר להם על דגים שבמים ולכן הגיעו לכאן? ואולי סיפר להם על ציור ואמר להם שהם יכולים להיכנס ולהיות חלק ממנו. הצרחות החרישו את אזני. מעופם היה ריקוד נפלא שהתנהל לצליליה של מנגינה של שמעתי אבל ידעתי את קצבה.
התיישבתי על סלע וחיכיתי לשמש שתרד. הקור עטף את רגלי היחפות, קברתי אותן בחול. סידרתי צדפים שאספתי סביב הקרסוליים כמו אצעדות של רקדנית הודית, ואולי אלו אזיקים בהם אזקתי עצמי אל הים. זוג סרטנים קטנים החל לחפור את ביתו בין רגלי. ברגליהם הקדמיות הוציאו גרגרי חול והערימו אותם סביב הפתח. בקדחתנות עבדו, לא עצרו לרגע. ראיתי את לבם פועם בתוך גופם השקוף והשריון הקטן מגן עליו.
אספתי בידי חול ובניתי חומה סביב ביתם של הסרטנים שלי, שתסתיר אותם מהשחפים שמתעופפים למעלה משחרים לטרף. אחר כך בניתי ארמון לנסיכה שתגור בו עד שנסיך יבוא ויישא אותה אל ממלכתו... ואולי אזמין את הפיה שלי שתבוא לגור בארמון.
אוף, הייתי שקועה בבנייה ופספסתי. לא ראיתי את השמש יורדת והנה כבר חציו של הכדור במים. פס זהוב נמשך מהאופק אלי, אולי אצעד עליו? אולי אגיע אל צדו השני של העולם ואראה מי גר שם? אבל הכדור נעלם ואתו גם הפס הזוהר ושוב לא אדע מי גר בצדו השני של העולם.
אפרוריות כחלחלה החלה לרדת על החוף, חילצתי את רגלי מתוך החול, אצעדת הצדפים התפזרה, נפתחו אסרי. הסרטנים מיהרו להתכנס בתוך המחילה שחפרו, גם השחפים התרחקו והשאירו אותי בתוך המיית הלגים ובתוך סמיכותו של הלילה שהחל לרדת על הים.
אספתי עצמי ועליתי מן החוף אל העיר שמעבר למעקה הברזל החלוד, אלוהים ליווה אותי בדרכי מחזיק את נעלי בידו האחת ובידו השנייה הראה לי את הדרך.
