רגע לפני שאני אדם

הייתי צריכה להתרחק מעצמי

כדי להבין כמה אני זקוקה לקרבה.

נפלתי אל מערבולת צביעות

ריבוי של גוונים טשטש את תווי דיוקני.

תחפושות הפתיחות שעטיתי על קולבי התחושה

קרסו תחת נטל מרמה.

לא עוד,

צו אופנה דוחק

למצוא את חיני בעיני הבריות,

די לי בחיני שלי.

מעדת אין ספור,

בסולם ערכים שניסרת לעצמך,

נגעת בשמיים וקרסת אל אמך אדמתך.

קול קורא לילדות,

תמימותך שאבדה לה בדרך.

כמהה ועורגת

כבת אנוש לפרי בטנה,

אני אלייך מסתורי הצנע והתום.

ושוב אינך עוד זן נדיר

בחממת היבול של ארצנו,

אם כי צמח עלוב וחד עונתי

שביעף יתנדף עם הרוח.

ניסיונות כושלים טבולים

בהישגים קלושים,

ליחצן את נפשך לבריות העולם.

ילדה נבולה,

נעדרת זרעי רגשה,

נותרת עקורה ותלושה,

צועדת בין עדר לא רואה נעדר כל רועה.

ילדתי שלי,

הסיטי רגלך,

משדותיהם של זרים,

קצרי את דגני עמלך הבשלים.

כי יפה וטובה את,