"בבקשה תפסיקי להיות מרוכזת רק בעצמך. בסדר, את תגשימי את החלומות המזוינים שלך! אבל תני לי – לך – לנו כמה רגעים של אושר אין סופי!" צעקתי "דיי, חאלס. אין לי כוח לשטויות האלה יותר. אתה לא מבין כלום. איתך כיף לי. אבל מצד שני יש לי את החיים שלי שאני צריכה להמשיך בשביל שיהיה לי יותר כוח להחזיק את עצמי מחר, עוד שבוע, עוד חודש עוד שנה." אני שתקתי, הסתכלתי עליה בעצבים. רציתי רק לזרוק עליה את כוס המים שיש על השולחן, להעיף לה כאפה. להגיד לה שתלך להזדיין עם עשר כושים בתחת. אך במקום זה. שתקתי. לא ייצא לי דבר מה מפי. התקרבתי אליה, לחשתי לה באוזנה "אני אוהב אותך." היא שתקה. באתי לנשקה אך היא הסבה את מבטה לצד. "דיי כבר, אתה לא מבין. אני רוצה לגמור את הכל ולהמשיך בחיי." "מה הם חייך בכלל גברת פלפלת? כי את יודעת שלי אין חייך מלבדך. אני לא מצפה שגם אני אהיה הסיבה שאת קמה כל בוקר מחויכת, וכל לילה תלכי לישון כשאת מחובקת בזרועותיי – " "דיי כבר! תפסיק להיות כל כך פתטי!" היא אמרה. לקחה צעק אחד לאחור, לקחה דובי שקניתי לה, וזרקה אותו לפח מבלי למצמץ. הרגשתי באותה השנייה כאילו היא לקחה חץ וקשת, ואחרי ששנתיים של חיפוש הלב שלי, היא מצאה אותו רק בשביל השנייה הזאת. לירות לי את החץ היישר אל תוך הלב ולשבור אותו בפשטות. "את פשוט בת של זונה." אמרתי לה ושנינו שתקנו. הסתכלנו אחד על השני. לרגע היא העלתה חיוך, גם אני העליתי את שלי. והתפרצנו בצחוק. ממש נקרענו. "מה, מה, מה, מצחיק?" שאלתי אותה. "לא יודעת, אתה. כל כך פתטי. אני צוחקת על עצמי, איך הייתי איתך כל הזמן הזה ולא ראיתי כמה אתה סתום!" שוב פעם שתקתי, הפעם הלכתי אליה וסטרתי לה על הפנים "מה אתה דפוק?! תעוף מפה!" לאחר רגע אגרפתי את יד שמאלי והבאתי לה עוד אחד מהכיוון השני והיא נפלה על הרצפה. "הכוס של האמא שלך סתום את מבינה?!" אמרתי לה וגררתי אותה על הרצפה מהשערות. היא צרחה, בכתה. אך אני הייתי בלהט. הבאתי לה עוד מכה לרכה, היא התעלפה.
כביתי את האור, ונעלתי את הדלת.
"מה זה? איפה אני?" היא שאלה כשפנייה היו מכוסות בבד שחור. "הגב שלי כואב," היא אמרה בהתייפחות. "צבי?? אתה פה?" הסתכלתי עליה, היא הייתה בדיוק כמו שהרגיש לבי. אנשים עושים אחד לשני את מכאוב ליבם. חושבים שהמוח הוא זה ששולט, כשבעצם הלב הוא המושך בחוטים. הלב שורק את המנגינה והמוח רק בונה עליה מילים. שמתי מלפניה ומאחוריה מראה כדי שתוכל לראות מה שמתי בגבה. הלכתי מאחוריה והורדתי מעייניה את הבד השחור. היא הסתכלה על בתדהמה על המראה והחלה לצרוח "כן, הנה! תסתכלי. גם הגב שלי!" אמרתי והסתובבתי אחורה והיא צרחה כמו משוגעת. "מה יש לך?! מה את עושה מזה עניין?!" את בקשת שאני אעוף ולקחתי את זה ברצינות." "אבל לא התכוונתי שתשים עלינו כנפיים! חתיכת פסיכופת!" היא צרחה, וצרחה, כנפיה החלו להתנופף ולהעיף עלי אבק. לקחתי מזרק עם חומר הרדמה שהכנתי. הזרקתי לה לצוואר והיא נרדמה לאחר רגע.
"היי,,,, מיקה.. תקומי נסיכה.." אמרתי וליטפתי את שערות ראשה הארוכות והחומות. "מה זה.. איפה אני?" היא פקחה את עיינה. קמה בבהלה על הרגליים והתחילה להרביץ לי. "מה עשית לי?! מה עשית לי לעזאזל! תמות! תמות!" "את מפספת את הפואנטה!" צעקתי עליה ותפסתי אותה בחוזקה בשתי ידיי. "ראי, אנחנו על כדור פורח ואנחנו תכף הולכים לעוף ביחד!" "תקשיב אתה דפוק לגמרי! צריך לכלוא אותך בכלוב יפסיכופט!" צעקה עלי מיקה ודמעות ירדו מעיינה החומות והנוצצות. אני זוכר כשרק התחלתי איתה. היא ישבה יחד עם חברה שלה מול המזרקה בכיכר דיזנגוף. אני עברתי שמה עם הכלב שלי. היא הסתכלה עם עיינה החומות דבש שלה על המזרקה. שערה החום דבש שלה ריחף לו ברוח, היא נראתה לי אבודה, והזדהיתי איתה כי גם אני הלכתי באבדון זמן רב. לפתע הכלב שלי 'חתול' רץ לעברה, והחל ללקק ולרחרח אותה. היא הסטה את מבטה לעבר 'חתול' והתחילה ללטף אותו לצחוק. אני זוכר שעצרתי את חתול, היא לטפה אותו, הרימה את ראשה ומבטנו התנגשו. היא חייכה, אני חייכתי חיוך גדול ומפגר. וזהו זה, מאז ועד היום ידעתי שנעוף לנצח ביחד.
"דיי! עזוב אותי כבר! אתה לא מי שחשבתי שאתה!" היא צעקה. "דיי כבר, תבטחי בי!" משכתי את ידית הסל של הכדור הפורח ושנינו התחלנו לפול. אני התחלתי לנופף בכנפיי הגדולות והתחלתי לעוף. ניסיתי להחזיק אותה, אך היא הייתה כבדה מידי בשבילי. "תנופפי בכנפיים!!" צעקתי לה "דיי אך היא רק צרחה וצנחה. "מיקה! תרגעי! את חייבת! תנופפי בכנפייך!" לפתע כנפיה החלו להתנופף והיא נשארה איתי באוויר. "רואה, אמרתי לך," היא החלה לרחף באוויר כשעיינה עצומות. התקרבתי אליה ובלחש הרקיע אמרתי לה "יהיה בסדר, אל תדאגי. נעוף לנצח."
השמש החלה לשקוע "תראי, השמש שוקעת." היא פקחה את עיינה והסתכלה על השמש. היינו במרחק של נצח מהאדמה. "צבי, סליחה." היא אמרה "זה בסדר," השבתי לה והסתכלתי מטה. לאחר מכן הסתכלתי עליה, ראיתי שהשקיעה גורמת לה לזרוח. היא הסבה את מבטה אליי וחייכה. "זה כמו שהכרנו," לחשה. "ואפילו יותר," השבתי.
שפתנו התקרבו אט, אט זו לצד זו.
השקיעה ירדה ונשארנו תלויים באוויר, מחזקים אחד את השני בכנפינו,
ועפנו לנצח ומעבר לו.
