הטפטוף נחלש. נכנסתי לבית-קפה ותפסתי מקום ליד מחיצות הזכוכית עם נוף פתוח לרחוב, והזמנתי הפוך.
הרחוב שכב למולי רטוב וצונן ברוח הקרה שנשבה ונשפה בעצים, מטלטלת שלטים, תולשת מעיפה נשורת עלים ומשתובבת עימם באינספור ריחופים מעופים וסחרורים אוירובטיים.
על המדרכה לא הרחק עבדה מנקת רחוב. לבושה חולצת T בוורוד ומכנסי ברמודה בגוון כחול כהה. פניה יפות היו, נקיות, בהירות והרמוניות להפליא. עמידתה קלילה היתה וזקופה אצילית כשאר תנועותיה, מרוכזת במסירות בעבודה שעשתה אַמוּנָה. כה טבעי הצטייר בעיני לראותה אוחזת שרביט מלכות ולראשה כתר מלכה - במקום המטאטא שאחזה, וכובע מצחיה בגון זית שהיה הדוק על שיערה האפור, נופל מתולתל.
היא נקתה במרץ ללא ליאות. נלחמת במטאטא קש גדול ויעה כבד ממתכת בערימות ערימות עלים מפוזרים ועפים. אוספת ועורמת ללא הרף , לוכדת ומכנסת אותם לתוך יעה מתכתי גדול, ומניפה לתוך פח שחור גדול מפלסטיק רכוב על מתקן עם גלגלים, מושכת אותו עימה כל פעם כמה מטרים הלאה.
כלב רחוב שעבר שם, נעמד ועשה את צרכיו לידה. בלא תלונה ניגשה עם ה"רומח והמגן" וחסלה את ה"ערימה", ומיד ממשיכה במאבקה הסיזיפי בעלים המוסיפים לצנוח חופשית ולהתגלגל ברוח שדהרה פראית לאורך הרחוב, לא חסה על השטח שכבר ניקתה. קרן אור שפרצה לפתע מבעד לעננים, האירה את פניה בזיו שלוה רך, שהיה כאבן-שואבת למבטי.
ענני עופרת נמוכים התקדמו כארמדה מהים, כיסו מעל. הטפטוף הפך לפתע למטח אלכסוני עז. המנקה שלפה נילונית שקופה מתוך נרתיק שנשאה על גופה, התעטפה בה, ותפסה 'מחסה' תחת העץ הקרוב. ענפיו, בָּדָיו ומעט העלים שנשארו עדיין, טולטלו ונכפפו ללא-רחם. ציפור נחליאלי נחתה עליו, קִפצה לה בקלילות ונעמדה על ענף סמוך מעליה, מבקשת בחביבות את קרבתה.
שאלתי עצמי אם אני במקומה, מה הייתי מרגיש כעת? אך מייד הבנתי ששאלתי זו מלאכותית לגמרי, כשאני יושב כאן בקפה מקורה ומחומם, שותה הפוך איטלקי חם, וצופה עליה כאילו היתה יצור מעבדתי הנחקר על-ידי, אם כי נזהרתי שלא תבחין בכך. והנה, מצפוני החל לנקוף בי.
פתע, היא הרימה את ראשה והישירה בי מבט מבעד לקיר הזכוכית, ישירות לתוך עיניי, כשלא הייתי מוכן לכך. מבטינו נפגשו זה בזה רגע ממושך, שתי אלומות אור צלולות שבקעו מעומקי עיניה כוונו לעומק עיני, עד שהפניתי מבטי בבושה הצידה .
בעודי לוגם את ההפוך שעדיין שמר על חומו, ראיתיה מזווית העין שולפת משהו מכיסה, נרכנה וכתבה, כשהיא מסוככת בגופה תחת העץ מהגשם שניתך בזעף, רטובה וקפואה שם מן הסתם. שאלתי עצמי מה פרץ בה פתאום . מה עובר עליה?!
חזרתי לדף-השעוונית שהוגש לי עם הקפה, והמשכתי לכתוב עליו במילים צפופות את סיפורי זה. תוך כדי, ראיתיה מתרחקת. כעבור שעה קלה, שבמהלכה ביקשתי עוד דף לכתיבה ועוד הפוך-רותח, השארתי טיפ יפה למלצרית שהודתה בחיוך, שמתי את מעילי המרופד היטב ויצאתי לרחוב.
הגשם פסק והרוח נחלשה. כיוונתי צעדי בין השלוליות. כשעברתי ליד אותו העץ, משהו מגנט בכוח את עיניי. היה זה דף מקופל בתוך שקית נילון קטנה, שהוצמדה בסיכת ראש לענפון קטן מעלי. קרבתי תחתיו וקראתי מבעד לניילון באותיות עגולות ויפות :
לך, שישבת בקפה וצפית עלי
רעד מחושמל אחז את לבי ונמשך לאורך חוט השדרה. חיש פתחתי את השקית, שלפתי מתוכה את הדף, כמה טיפות נספגו בו ורככוהו, במהירות התרתי את קיפולו, וקראתי את שנכתב:
שלום לך אדון,
ניחנת בעין ובלב רגיש להביט פנימה בבני-אדם.
לחשוף את מה שהם רוצים להסתיר מהעולם, ואף מעצמם לרוב.
שים לבך אדון, לא לראות עצמך מעליהם,
כי כמוהם - כמוך!
ודע לך, כי עמוק עמוק בפנימם יש מה שאינך יכול לקלוט ולדעת; לעיתים הוא קבור בארמון קרח, פעמים תחת שכבות לבה קרושה, או במעמקי מים רבים. היה עָנָו.
