הדקל

הַדֶּקֶל

כִּי נְטעתני בעלומיךָ ,

בִּדְמִי יָמֶיךָ שורשיי

הכו באדמתך.

בין עצי הגן

עליי לבלבו וגם ירקו,

יד איש לא נגעה בם,

רק אצבעות ידיך

ליטפו, השקו וצימחו

הענפים.

ימים חלפו, ושיבה

בִּשְׂעָרְךָ גָּלְתָה.

שריגי גופי

יבשו,

ידיי עייפו,

וקומתי שחה.

מה לי כִּי אָלִין ?

הנה הנצו ניצנים,

והשדות מָלְאוּ !

שנים חלפו,

הענפים הפכו לבדים,

שורשים לנתיבים,

ענני השחור נמוגו

ופרי גני בָשַׁל.

יד קטנה נגעה

בלולב,

החבוי בתוכי.

רחלי ג.

9.13