שלוש טבליות של שוקולד

שלוש טבליות של שוקולד--- כתב  אלי פרץ

אומרים על השוקולד שהוא 'מזון האלים'.

באותו בוקר, לאחר שינה טרופה,יצאתי מהבית, בדרכי לאוניברסיטה, כל גופי רצוץ ועייפות נפלה עליי עד כי חשתי סחרחורת שאילצה אותי להתיישב על אחד הכיסאות הפזורים מסביב לשולחנות, במדרכה שבחזית הקפיטריה השכונתית.

משקה השוקולטה שגמעתי בלגימות קצובות, השיב את רוחי, אכן , משקה האלים טעמו, וניכרת נגיעה אלוהית גם בתכונותיו. במצב רוח משופר ישבתי והרהרתי בשבעת הימים האחרונים, השבעה על אבא. שבעה ימים של אינטנסיביות רגשית. אמי היא בת יחידה להוריה, כך שגדלתי בתוך משפחתי המצומצמת, שתי אחיותיי ואני. באיזה שהוא מקום, ידעתי שיש לי דודים מצד האבא, אך, הס מלהזכיר, מנוע הייתי להעלות על דל שפתיי את דבר קיומם. גם כאשר הקשר בין הורי עלה על שרטון ודרכיהם נפרדו, גם אז נמנעה אמי מלהזכיר דבר על החרם האפל שהטיל אבא על משפחתו. אנחנו חיינו את חיינו, ושם, איי שם, חיו שורשיי ללא קלסתר ושם.

ההלם הראשון שחוויתי היה בבית הלוויות, מנהל הטקס הורה לקרוע לבני המנוח ולבנותיו, בצד ימין של הבגד ולאחיו ואחיותיו, בשמאל. עמדתי וספרתי, שלושה דודים ושלוש דודות. לסתותיי נתהדקו עד כי שיניי אמרו להישבר. עצמתי לשבריר שנייה את עיניי ומייד פקחתי אותם כאשר חשתי נגיעה רכה של יד נשית, "קח תשתה קצת מים."  הושטתי את ידי לכוס תוך שמבטי נופל על הקריעה בצד שמאל. "שמי ברוריה," מיהרה להציג את עצמה, "כמובן, אחותו של דניאל אביך, עליו השלום." התאבנתי לשמע שתי מילותיה האחרונות, עדיין לא הפנמתי את דבר מותו, כנראה שזוהי המשמעות של ניחום אבלים, לא לתת לו לעמוד רגע לבד ולהתבשל עם עצמו. ככל שמתרבים המנחמים כן קל לו לאבל להתגבר.

עוד לגימה ממשקה השוקולטה, זקפתי את גבי ושכלתי את רגליי תוך שמחשבותיי נודדות אל הקבר הפתוח וגופת אבי מחליקה מהאלונקה. וכל אותה עת עומדת לצידי ברוריה ומציגה לי את דודיי.

"זה עם הג'ינס וחגור בחגורת עור, שמו עזרי, כלומר עזריאל, וזה עם השפם העבות,  עמי." לרגע הפסיקה והקשיבה לפסוקי התהילים, "וזה עם הזקן,"  המשיכה, "שמו יצחק,במשפחה מכנים אות, 'הרב יצחק', הוא חזר בתשובה." השתהתה מעט תוך שהיא מפנה מבטה אל שתי נשים העומדות סמוך ונתמכות זו בזו  "בהירת השיער היא זמירה והשנייה שמה חנית."  

קהל המלווים החל לכסות את בור הקבר אשר הורד אליו אבי, שוב בחנתי , בפעם המי יודע כמה, את אחיו ואחיותיו ולפתע הבנתי שכל חיי זקוק הייתי למשפחה, ואבי, עד יום מותו מנע ממני זאת.

למרות שהמשקה החל להתקרר, עדיין נשתמרו בו תכונותיו כמשקה האלים, 'השוקולטה'. נטלתי את הכוס בשתי כפות ידיי וקרבתי אל שפתיי והפעם שתיתי במציצות קצרות ולא היה איכפת שאני משמיע קולות בשעת מעשה. במשך שבעת הימים למדתי להכיר את משפחתי החדשה, מעזריאל מאוד התרשמתי וביני לביני, כיניתי אותו קלרק גייבל, על שום הבלורית והשפם הדקיק, ולא רק, אלא שגם חיוכו הזכיר לי את השחקן האגדי. אף אחד מהיושבים לא הזכיר דבר על החרם שהטיל אבי על המשפחה, ורק ביום האחרון הזכיר קלרק גייבל כבדרך אגב שאבי לא נכח בלוויה של סבי וגם לא בלוויה של סבתי. לשמע הדברים, לא יכולתי יותר לשתוק, "אפשר לדעת מה הסיבה?" השאלה עמדה באוויר והשקט שבא בעקבותיה העיק עליי. מבטי חלף על פני הנוכחים, מאח לאח מאחות לאחות, אך ללא הועיל, כולם ישבו בעיניים מושפלות, לבסוף נתמקד מבטי בקלרק גייבל, "אני מבקש תשובה," התחננתי.

כפות ידיי לפתו את הכוס בחוזקה עד כי איימו לנפצה לרסיסים,לא העזתי יותר לטעום מהכוס, דמעות של כעס עמדו בעיניי תוך שסיפורו של קלרק גייבל מהדהד באוזניי.

"ברשות כל המשפחה אנסה לספר את הסיפור ואני מקווה שלא אדבר סרה במת. אפשר לומר שהיינו אז ילדים, מישהו מכם חשב פעם על זה? אלוהים...תארו לכם , מעל חמישים שנה לא דיברנו עם דניאל , חמישים שנה?! זה מזעזע, כמה זה בחודשים ,שבועות ,ימים? שלא לדבר על דקות ,או שניות. רק לחשוב על זה , אפשר להתפוצץ. מצטער על ההשתפכות . אני כבר ממשיך,רק אשתה כוס מים." מזג לעצמו ושתה. "דניאל היה אז בן שש עשרה. אבא חזר מהעבודה והחליט לפנק את ילדיו ומסר לאמא חפיסת שוקולד. לחלק לכל ילד, לפי חישובו, שלוש טבליות של שוקולד. כאשר הגיע תורו של דניאל לקבל את מנתו, הסתבר , לדאבונה של אמא שלא נשאר דבר לדניאל, לא עזרו שום הבטחות . ברוב כעסו אסף את מיטלטליו והתגייס להגנה, ומאז סירב להכיר ולשמור על קשר עם כל המשפחה," לגם שוב מכוס המים והוסיף "תהיה נשמתו עדן"

הרפיתי מהכוס וקירבתי את המשקה אל שפתיי , אך מיד דחיתי אותה מעליי, טעם המשקה היה מר כלענה.