היא עמדה מול המראה המגדילה פי חמש עשרה שלה וצדה שערות לבנות מהגבות. פעולה זו בדרך כלל הרגיעה אותה, והיום הייתה לה סיבה מיוחדת. סגרו את הסופר "הגדול מכולם" בו עבדה כיועצת למוצרי בריאות דלי קלוריות. האמת שבזמן האחרון די נמאס לה גם מהעבודה הזאת, אך הסיבה שלא התפטרה עוד קודם היה בעלה רזי. מירנדה תהתה מה רזי יגיד הפעם. לצערה, בדיוק היום כשהייתה הכי זקוקה לאיזו שערה לבנה לא מצאה אף אחת. כשהחליטה לתלוש אחת חומה שמעה את הדלת נפתחת, ועוד לפני שהספיקה לספר לבעלה מה קרה הוא אמר, "שמעתי ברדיו שהסופר שלך נסגר. ממש לא הפתיע אותי. אני דואג יותר לקיומה של מדינת ישראל מאשר לך, כל מקום שאת עובדת בו פושט את הרגל או מצטמצם, עדיף שתפסיקי לעבוד."
"אני לא רוצה סתם לשבת בבית." אמרה מירנדה.
"אז עדיף שתהיי עצמאית," קבע, והפעם היה רציני ביותר.
"במה בדיוק אהיה עצמאית?" שאלה מירנדה בזמן שתלשה את שערתה החומה מהגבה.
"תיפתחי מכון להרזיה. בין כה וכה את כל הזמן בדיאטה. גם בסופר מכרת מוצרים לדיאטה, לא? זה הדבר היחיד שאת יודעת לעשות טוב, אז לפחות תרוויחי מזה כסף."
מירנדה לא בזבזה זמן. היא קנתה שני מכשירי אלקטרודות שמפעילים את השרירים בלי פעולה ממשית של המטופלת, סידרה בווילה שלהם חדר מפואר ומכרה אשליות ביוקר לאנשים. בלי בוס על הראש. זה התאים לה מאוד. אף אחד לא פשט רגל יותר. אולי חשבון הבנק של המטופלות שלה אבל זה כבר לא הדאיג את בעלה.
מירנדה נהנתה מכל רגע בחייה, ולא הבינה למה בכל זאת אחרי זמן מה מצאה את עצמה שוב מול המראה המגדילה פי חמש עשרה שלה וצדה שערות לבנות מהגבות.
אם כל כך טוב לי, מה רע לי? שאלה את עצמה והרגישה מין ריקנות פנימית בלתי מוסברת.
אולי מפני שמזמן אף אחד לא פיטר אותי? או שאף מקום לא נסגר "בגללי"?
ואז מצאה סוף סוף שערה לבנה, וכאב התלישה הביא אותה להבנה עמוקה:
הגיע הזמן להשאיר חותם משמעותי בחיים שלה, כדי שיזכרו אותה לדורות הבאים. דמעה קטנה עלתה לעיניה והיה לה ברור שזה לא מהפינצטה.
במעורפל היא שמעה צלצול בדלת ונזכרה שמטופלת הייתה אמורה להגיע.
מיד הכניסה אותה לחדר הטיפולים.
"הי שוש, מה שלומך?" פתחה מירנדה בשיחת חולין רגילה.
"אל תשאלי, כל המשקל שהצלחתי להוריד אצלך עם האלקטרודות, עליתי בחופשה בחו"ל."
"אל דאגה, אנחנו נחזיר אותך למצב הקודם," ענתה מירנדה שכמעט בכל יום שמעה איזה סיפור דומה על חו"ל.
היא השכיבה את שוש על מיטת הטיפולים, הרכיבה לה את המכשיר עם האלקטרודות ופתחה את הרדיו. מוזיקה טובה תמיד עוזרת להעביר את זמן הטיפול. היא רצתה להעביר מרשת ב' לתחנה מוזיקלית יותר כששמעה ששר האוצר מכנס מסיבת עיתונאים חשובה. בשבריר שנייה החליטה מירנדה להקשיב למסיבת העיתונאים, למרות שבדרך כלל היא ופוליטיקה היו שני עולמות נפרדים.
"נשמע ביחד?" שאלה מירנדה את שוש המטופלת שלה.
"כן, למה לא."
השר התחיל לשבח את כלכלת ישראל. נאומו נשמע חיובי כשהמילה "אבל" גרמה לתפנית לא רצויה –
"...אבל לצערנו חייבים להטיל מס חדש כדי שלא נידרדר לשפל כלכלי בדומה לזה של הגוש האירופי. התייעצתי ארוכות עם ראש הממשלה ועשינו ספירת מלאי של המיסים הקיימים והגענו למסקנה שאנו אובדי עצות. אין לנו יותר שום רעיון למס חדש. כך החלטנו להוציא לציבור הרחב מכרז. אתם, העם, תציעו מס חדש שעדיין לא קיים. אנו סומכים על היצירתיות שלכם. הזוכה או הזוכה המוכשרים יזכו בנופש זוגי מפנק הכול-כלול ביוון. על שאלות," פנה השר לעיתונאים, "אני לא עונה, תודה."
שוש צחקה ושאלה, "בדיחה טובה, נכון?"
"כן..." ענתה מירנדה בשקט, אבל חשבה אחרת. היא הבינה מיד שלא במקרה הקשיבה לחדשות. הנה ההזדמנות שלה להשאיר חותם על העולם. היא תחשוב על מס יצירתי כזה, שלא ממש פוגע בעם, אבל הוא מס בכל זאת. אם היא תזכה במכרז, והיא הייתה בטוחה שתזכה, המס יהיה על שמה מלפני הנישואים, כך היא ומשפחתה ניצולי השואה ייזכרו לדורי דורות.
המועקה מלבה נעלמה כלא הייתה. היא כיוונה את הרדיו לתחנה עם מוזיקה ים תיכונית והגבירה את זרימת החשמל העובר דרך האלקטרודות על גופה של שוש במטרה להתחיל כמה שיותר מהר בתהליך ההרזיה.
הרעיון על מס חדש יבוא כבר מעצמו, חשבה.
מירנדה זמזמה את השירים בעליזות כשהצלילים הנעימים הופסקו על ידי פרסומת של קרם הגנה נגד השמש ופרסומת להפלגה מפוארת בין נמלי הים התיכון עם מופעים מרהיבים ושש ארוחות ביום, "השנה ארוחות גורמה שמכין הזוכה של מסטר שף," נשמע קול נשי סקסי.
מירנדה הביטה לכיוונה של שוש ובהבזק של שנייה ידעה מה יהיה המס החדש של הישראלים. מס כזה עוד לא נשמע, חשבה. השר יהיה חייב להעניק לה את המקום הראשון ואת התהילה.
היא ידעה שבהתחלה זה ישמע מס אכזרי ביותר, אבל סמכה על החוכמה המפורסמת של הישראלים לתחמן ולעקוף מיסים. העיקר ששם משפחתה ירשם בתולדות המדינה.
מירנדה ציפתה בקוצר רוח לסיים את הטיפול בשוש ומיד כשסגרה אחריה את דלת הכניסה התיישבה מול המחשב הנייד שלה וכתבה על אודות המס החדש עם נימוקים וטיעונים רציניים ביותר ושלחה אותו מיד לשר לכתובת האתר שהוא ציין בנאומו.
תשובת השר לא איחרה לבוא, וכצפוי היא זכתה במכרז. הוא שיבח אותה על כך וגם הבטיח לה שהמס יהיה על השם שביקשה. מירנדה תהתה האם הרעיון שלה היה באמת הכי מקורי וטוב מכולם או שהיא הייתה היחידה בארץ שנרתמה למשימה הזאת. אך זה לא משנה. מה שחשוב הוא שזכתה.
באותו שבוע, ביום שני בערב בדיוק בשעה שמונה, הודיעו בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו על המס החדש שזכה מכל ההצעות שנשלחו והוא "מס משקל על שם שוורץ." המס יוטל על ישראלים שיוצאים לחו"ל ויחזרו עם משקל עודף על גופם. במילה פשוטה, ישמינו. כל ישראלי שייצא מגבולות הארץ בנוסף לבדיקה הביטחונית יהיה חייב להישקל. משקלו ירשם במחשב ליד שמו ובחזרתו לארץ על כל קילוגרם עודף ישלם אלף שקלים חדשים כמס. אם יצליח לשמור על משקלו כמובן המס לא יוטל עליו. יותר מזה, על כל קילו פחות יקבל במתנה ערכת מזון בריאות.
"המס יכנס לתוקפו בעוד חודש בדיוק ושמו יהיה "מס משקל שוורץ" על שמה של משפחת הזוכה המאושרת," הודיעה הקריינית מהטלוויזיה.
שר האוצר היה מאוד מרוצה מהרעיון. בחלומות הכי ורודים שלו לא ציפה לקבל הצעה גאונית כזאת. הרי ישראלים ידועים באהבתם לאוכל טוב בחו''ל. גם עם השתדלות רבה לא יהיה אחד שלא ישמין איזה קילו או שניים. זה יוסיף כסף קל וטוב לקופת המדינה, ויחד עם זאת האנשים ישמרו קצת בכל זאת וזה יתרום לבריאותם. מירנדה אישה מכוננת, מגיע לה הנופשון הכול כלול שזכתה בו.
רזי היה ברכב בדרכו לביתו כששמע ברדיו על המס החדש. הוא היה תשוש מיום עבודה קשה אך לא יכול היה להתאפק ופרץ בצחוק בלתי נשלט כששמע שהמס קרוי על שם שוורץ. למס כזה מטומטם באמת מתאים שמה של משפחת אשתו, חשב בציניות האופיינית לו.
כשרזי נכנס לביתו קיבלה אותו מירנדה עם פנים זוהרות ורצתה לספר לו את החדשות הטובות כשהוא הקדים אותה ושאל, "שמעת על המס המטומטם החדש?"
"כן," ענתה אשתו והשמחה נעלמה מפניה.
"הם קראו לו כמו שם המשפחה הקודם שלך. אני לא מקנא בך. כל מי שיודע ששמך היה שוורץ יצחק עלייך או ישנא אותך, למרות שאת לא אשמה שהממשלה ממציאה כל מיני פטנטים רק כדי להקשות עלינו יותר ויותר. הם צריכים להוציא מכרז לעם כדי להטיל עלינו מיסים? את מאמינה לשקר כזה?"
"אני במו אוזני שמעתי," אמרה מירנדה, "את מסיבת העיתונים של השר..."
"את תמימה, יקירתי, כולם מסכימים שאנחנו עם מפולג לעדות וכל מיני זרמים דתיים ופוליטיים, אבל בקשר למיסים כולנו מאוחדים ושונאים אותם. את מאמינה שמישהו אפילו לרגע אחד שקל לשתף פעולה בעניין הזה? אני לא מאמין ואם כן הוא בעיניי פושע. אני משוכנע שהם המציאו את כל הסיפור ולך היה ביש מזל שקראו לו כמו שם משפחתך."
מירנדה שתקה.
בשבועות הבאים לא ירד מס המשקל מהחדשות והאנשים דיברו רק עליו. במשרדי הנסיעות לא הפסיק לצלצל הטלפון. אנשים הזמינו 'דילים' ומלונות הכול כלול רק לחודש הקרוב עד שהמס יכנס לתוקפו. הביקוש היה מטורף. כל אלה שהזמינו לחודש הבא ביטלו, מה הם פראיירים? ישלמו ולא יאכלו כמה שרוצים?! הבקשות לנסיעות לחו"ל ליותר מחודש ירדו לשפל מדאיג. משרדי הנסיעות נכנסו ללחץ והיו אובדי עצות. פרשני הטלוויזיה לא דיברו יותר על הגרעין האירני, האיום הטורקי או על גיוס החרדים לצבא. שכחו הכול ודיברו רק על איום השקילה בחזרה מחו"ל.
במהרה הבינה מירנדה את גודל הטעות שעשתה עם הרעיון שלה. היא לא ניגשה לקבל את הפרס, ולכך היו כמה וכמה סיבות. קודם כל, לא רצתה שבעלה יגלה שהיא "הפושעת." שנית, הפרס הפך לנטל. מה תעשה עם 'דיל' הכול-כלול? דיאטה? עדיף לוותר, חשבה ונהייתה שקטה בצורה חשודה. רזי חשב שהיא חולה.
בלילות בקושי ישנה. קולה הפנימי זעק ללא הרף, "את אשמה! את עם האגו הנפוח שלך." באחד הלילות הלבנים שלה הבינה שעכשיו היא זאת שצריכה למצוא פתרון למצוקה שיצרה.
למחרת בבוקר ניגשה למטבח לבשל ולשמוע מוזיקה ים תיכונית באמונה שהפתרון יגיע שוב מהרדיו. היא הקשיבה לכל הפרסומות, אולי תקבל השראה, אבל לא שמעה שום דבר ראוי שיצית את הרעיון הנגדי. היא הייתה כל כך שקועה במחשבותיה עד שבקושי שמעה את הטלפון מצלצל.
"גברת מירנדה?" שאלה קולה של אישה בטון רציני. מירנדה רצתה לסגור מיד מרוב בהלה כי חשבה שמתקשרים מלשכתו של השר, אך ברגע אחרון שמעה, "שמעתי שיש לך מכון להרזיה, רציתי לבוא..."
מירנדה טרקה מיד את השפופרת.
אין לה זמן עכשיו ללקוחות. ברגע זה הבינה מה תעשה כדי לעזור לאנשים לעקוף את מס המשקל. היא פתחה את דפי זהב וחיפשה את משרד הנסיעות הכי גדול בעיר מגוריה. בדרך אליו עצרה בבית קפה קטן, הזמינה קפוצ'ינו עם הרבה קצפת וגיבשה תוכנית פעולה. הפעם היא תוכל לתת דרור ליצירתיות שלה. היא סיימה בהנאה את הטיפות האחרונות של הקפה. מרחה ליפסטיק ורוד מבריק על שפתיה. תיקנה את האיפור ליד העיניים והזדקפה. "ציצים בחוץ, הבטן בפנים. תזכרי שזה הסוד להצלחה." שמעה בדמיונה את קולה במבטא ההונגרי של גברת שוורץ, אמא שלה ז"ל.
במשרד הנסיעות "לטוס לכל מקום בשלווה" היא ביקשה לדבר עם המנהל. הפקידה שאלה בטון מזלזל, "באיזה עניין רוצה הגברת לדבר איתו?"
"בעניין עבודה," ענתה מירנדה בזריזות.
"אנחנו לא מחפשים עובדים, אנחנו מפטרים עובדים. לא שמעת על המס החדש?"
"אני מבקשת להיפגש עם המנהל," התעקשה מירנדה.
"הוא לא נמצא."
"דווקא זה בקשר למס החדש, סוג של פתרון, אבל אם הוא לא נמצא אני אלך למשרד הנסיעות ממול."
המנהל מיד נמצא והיא הכניסה אותה למשרדו.
"הגברת רוצה לדבר אתך על מס המשקל."
המנהל היה שקוע במחשב, מנסה לטפל בכל הביטולים האחרונים והיה כל כך מיואש עד שלא שם לב למה שקורה סביבו.
"שלום, מר לוי," קראה את שמו מהלוחית שהייתה מונחת על שולחנו.
"שלום, גברתי," ענה בצורה מכאנית, "במה אוכל לעזור לך?"
"אני באתי לעזור לך."
"אני זקוק לנס לא לעזרה," ניסה להתבדח ואפילו לא הרים את מבטו מהמסך.
"הנס עומד לפניך. שמי מירנדה כהן. באתי להציע את עצמי כיועצת לעקיפת מס המשקל על שם שוורץ. אולי אדוני המנהל מוכן להקדיש לי כמה דקות מזמנו היקר?" שאלה גברת כהן בנימוס.
מר לוי הבין מיד שהנושא רגיש, ניגש לדלת וסגר עם המנעול.
"ברשותך, דברי," לחש, "אפילו אם הרעיון שלך מצוין הוא צריך להישאר סודי ביותר."
"ברור לי. אין לך מה לדאוג, סמוך עלי," ענתה מירנדה ובאותו טון לוחש פרשה לפניו בפרטי פרטים את רעיונותיה לגבי עקיפת המס.
ככל שהתקדמה עם תוכניותיה, איך ומה אפשר לעשות כדי לעקוף את המס המטריד ביותר בתולדות המדינה עלה על פניו של שוקי לוי חיוך, ותקווה תפסה את מקומו של הייאוש. הוא הבין שזאת הזדמנות לנסות להציל את משרדו מפשיטת רגל, ומיד קיבל את מירנדה לעבודה.
הוא סידר לה משרד קטן וסודי בפינה רחוקה והם הסכימו שאם הרעיונות שלה יצליחו היא תתחיל לקבל משכורת נאה. הפקידה קיבלה הוראה להתקשר ללקוחות שביטלו את נסיעתם ולהזמינם למשרד בנימוק שמגיע להם פיצוי בגין עוגמת הנפש על המס החדש. הלקוחות לא איחרו להגיע והם הוכנסו מיד למשרדה של מירנדה. כולם יצאו משם מחויכים וחידשו את נסיעתם.
החדשות על קיומה של יועצת מס משקל התפשטו בין משרדי הנסיעות האחרים בשקט אך במהרה, ורבים פנו לשירותיה.
ביום הראשון לכניסתו לתוקף של המס החדש היה הטרמינל בנמל התעופה מאורגן טיפ טופ. מאזניים אלקטרוניות מדויקות הותקנו ליד כל תא של יציאת גבולות. האנשים עמדו בתור רגועים. גבר אחד שאל את אשתו בלחש אם לא קשה לה עם הארבע קילו שקי חול שמפוזרים בכל מיני אזורים על גופה. היא ענתה שלא, אבל שהיא מתביישת שהטוסיק שלה בולט ושמן. "ואתה, לא מת מחום במעיל העבה של החורף, הז'קט מעור סינטטי והסריג החורפי שמתחת?"
"אני אשרוד," ענה, "בחזרה אנחנו נהיה שוב קלים ורזים, יהיה שווה, לא?"
הם לא היו היחידים. מראה האנשים בשדה התעופה מאותו יום והלאה היה שונה ומשונה. המון שמנים ושמנות יצאו מגבולות הארץ, כאילו כל עם ישראל השמין בין לילה.
היו כאלה שלפי היועצת הניחו אבנים בכיסים. חזה גדול לנשים הפך לדבר שכיח. הרעיונות היו מגוונים ביותר ומירנדה עבדה מסביב לשעון והתאימה לכל נוסע את עודף המשקל המתאים לו. הנוסעים קיבלו את הדרכת היועצת כשירות ולא שילמו עבורה, משרדי הנסיעות תיגמלו את מירנדה והיו מרוצים שלא איבדו לקוחות.
בחזרתם ארצה שוב נשקלו הנוסעים, וכולם קיבלו במתנה את ערכת מזון הבריאות שהובטחה להם שכללה שלוש חבילות פת אורז, גבינה לבנה אחד אחוז שומן וחמש קופסאות טונה במים.
שר האוצר היה מופתע ממשמעת האכילה של הישראלים בחו"ל. הוא לא ציפה לתגובה כזאת בשום אופן. בדיוק רצה לגייס פקחים לבדיקה יסודית של קיום החוק כשהוא ושר התיירות קיבלו מראש הממשלה משימה מיוחדת, לנסוע לגיאורגיה בעניין חשוב של חוזה תיירותי וכלכלי חדש בין שתי הארצות, כך שהוא נאלץ לדחות את תוכניתו.
את כרטיסי הטיסה שלהם הזמינה הפקידה של הלשכה. הסוכנת במשרד הנסיעות הבינה שאת הנוסעים המכובדים האלה לא תזמין לייעוץ אצל מירנדה.
ביציאה מן הארץ עמד השר על כך שגם אותו ישקלו כמו את כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל. שני השרים היו ידועים באהבתם לספורט והופעתם והנאה והאתלטית.
הם התקבלו בגיאורגיה בזרועות פתוחות ואירוח כיד המלך, מה שהביך אותם מהתחלה, בעיקר את שר האוצר. ביום הראשון לביקור בקושי נגעו באוכל שהוגש, מה שפגע מאוד במארחים הגיאורגים. כבר למחרת הגיע טלפון בהול מראש הממשלה עם הוראה מפורשת, לאכול את כל המנות המוגשות ובמלואן.
"החוזה התיירותי והכלכלי החדש תלוי בהתנהגותכם ליד השולחן החגיגי שערכו לכבודכם," סיים ראש הממשלה את דבריו. הם כמובן צייתו להוראה מה שלא היה מאוד קשה כי האוכל היה באמת טוב ומפתה.
בחזרתם ארצה מבוכתם של השרים הייתה לא קטנה. כל אחד מהם עלה שלושה קילוגרמים שלמים. הם היו היחידים ששילמו את מס המשקל, שאר הנוסעים קיבלו את ערכת הבריאות שהובטחה על ידי השר.
כעת הוא כלל לא חשב שמירנדה אישה מחוננת, אך עדיין היה קשה לו לסגת מהמס. לעומתו, רזי כהן, בעלה של יועצת מס המשקל המבוקשת בארץ, היה מאוד מרוצה מחשבון הבנק שתפח ותפח עקב עבודתה של אשתו.
באחד הערבים כשאכלו רזי ומירנדה ארוחת ערב נעימה פנה הבעל לזוגתו ואמר בנימה שובבית, "אילו הייתה באמת קיימת הפושעת שהמציאה את החוק הזה, אני הייתי בעצמי אומר לה תודה ענקית."
הוא חיבק בחום את מירנדה. היא חייכה חיוך רחב.
"כן, יקירי, אתה באמת חייב לה את זה," הביטה עמוקות בעיניו ונשקה בלחיו.
ברכת "דרך המילים" לרגל הוצאת ספרה
