לבנה אדומה - חלק שלישי -

הוא עדיין לא הבין, עדיין לא קלט את הזוועות שהוא ראה. הקלות הלתי נסבלת בהן אנשים שהכיר מתו פתאום בגלל תמונה שחלפה בראשו. הוא התאבל על מות אמו החורגת. שנתו הייתה טרופה והוא ידע שהוא חייב להמשיך, לברוח.

רחוק יותר מהפרשים והחיילים.

הוא קם ממקום מושבו, והמשיך בהליכתו עם הנהר הארוך.

היום היה חמים ונעים להליכה ניגוד מוחלט להלך רוחו הקודר. תמונה לא שלו הפריעה לזרם מחשבותיו, תמונה שחדרה את תודעתו. התמונה הבהבה לרגע והראתה לו כפר שנמצא קרוב לנהר, למרגלות ההרים השחורים.

על ההרים השחורים שמע מהכפריים שטענו שזה מקום מקולל, הוא למד בבית הספר על ההרים השחורים וההיסטוריה שלהם.

סיפרו שחיו שם יצורים מופלאים, נדירים וחזקים להפליא. אנשים כפריים שהלכו לשם לא שבו מעולם.

הוא לא ידע מהיכן הגיעה התמונה לראשו גם כשניסה להתחקות אחריה, הוא רק ידע שהיא שייכת למישהי.

איך ידע זאת הוא לא ידע להסביר, כנראה באותו אופן שתמונותיו קרו. מעולם לא סיפרו סיפורים בכפר על דברים מוזרים או חידתיים, לא התרוצצו שמועות על קסמים ועל כוחות על טבעיים. הוא ידע מעט על הדברים האלו בגלל שכשהציקו הילדים היה מפליג בדמיונותיו אל מקומות מרוחקים ומייחס לעצמו כוחות מעל ומעבר כדי להעניש את המציקים. כששאל את הוריו החורגים על כוחות מיסטיים וקסומים הם פשוט אמרו לו לא לשאול שאלות מיותרות שלא קשורות למציאות, שיפסיק להזות על הדברים האלו כי אין הם אמתיים. שתיקתו מבחינתם הייתה הסכמתו לתנאיהם,

הם לא ידעו שמחשבותיו לא הפסיקו לזרום לכיוונים האלו. נחמתו היחידה בימים האפלים שרדפו אותו.

האינטואיציות שלו וחושיו היו זרים לו פתאום. במקום שגר עד לפני ארבעה ימים היה לו ביטחון מסוים במי הוא, ומה הוא, לאור ההתפתחויות האחרונות התעוררו אצלו שאלות נוקבות, הוא לא ידע מי הוא או מה הוא. הוא רק ידע שהוא מיוחד בצורה יוצאת דופן. לפתע התעורר ממחשבותיו וזיכרונותיו. גופו נדרך. הוא הרגיש שמישהו צופה בו.

אור השמש הבליח מפעם לפעם את העלווה של היער, מקפץ בין העצים והאדמה בעליזות משונה. הצללים בין העצים היו עבים, כמעט מוחשיים ועם זאת הוא הרגיש בה. ידע שהיא שם. שוב לא ידע איך הוא יודע שזו "היא" ולא "הוא".

הוא המשיך עוד קצת לכיוון שאליו כיוונה אותו מחשבתה. הוא הגיע למקום טוב להסתתר בו, הוא החל בונה את המחסה.

כל אותו זמן הרגיש בה מביטה בו ובנוכחותה. היא צפתה בו והוא לא ידע למה היא מחכה או למה היא לא מציגה את עצמה.

הוא הלך לנהר ודג מעט דגים, הוריד את עורם ניקה אותם ושיפד אותם. את השיפוד הניח על המדורה שכבר הכין עם הקמתו את המחסה. בנהר מילא גם את נאד המים שהיה ברשותו - אותו ארז עם דבריו. לאחר שאכל את הדגים שדג הכין את משכבו ללילה - שהתפשט במהירות. שנתו הייתה ארעית וטרופה כמו בימים הקודמים.

בשנתו היא התקרבה אל המחסה, מסוקרנת מכוחו העצום.

המשך יבוא 

כל הזכויות שמורות לThe Wolf

All rights reserved for The Wolf