לבנה אדומה - חלק רביעי -

בחרישות גדולה מן הרגיל ובתנועות איטיות כמעט לא מורגשות התקרבה אל המחסה נזהרת בפסיעותיה ונשימותיה, עיניה ממוקדות בגופו מצפות לתנועות לא רצוניות.

הוא הרגיש את בואה והתקרבותה. הוא נהג כאילו הוא ישן, מצפה לראות כמה היא תעיז להתקרב, את ראשו מילא בחלומות בהקיץ, יודע שהיא עלולה לנסות לקרוא את מחשבותיו. ידיעה שלא ידע להסביר אבל ידע שהיא נכונה.

בלהיטותה להתקרב אליו לא שמה לבה לתנועותיו שהעידו שאינו ישן אלא מתחזה, לו הייתה משגיחה בכך קרוב לוודאי שדברים לא היו קורים כפי שקרו. היא רצתה לראות את פניו בצורה ברורה, לחקוק אותם בראשה כדי שתדע לזהותו רגע שתגיע העת. שלחה ידה לברדסו על מנת להסיטו ולהיטיב לראות פניו. ידו נשלחה אל ידה במהירות, אחזה בה.

הוא סובב את ידה אל מאחורי גבה, היא ניסתה להיאבק אך לא היה לה סיכוי מול כוחו הפיזי ומול גורם ההפתעה.

כשהיא שוכבת על האדמה הקשה - פניה מופנות כלפי הרצפה, קולו עשה בה שפטים כשספק אמר ספק שאל:

"אני יודע שאת עקבת אחריי עד לכאן, מה רצונך ולמה את עוקבת אחריי הן שאלות שאשמח שתעני עליהן."

הוא קשר את ידיה עם חבל ששימש להחזיק את המחסה ונותרה ממנו חתיכה מספיק ארוכה על מנת לעשות זאת.

אחר כך סובב אוה כך שפניה פנו אליו. היא שתקה, מביטה בו. "אני מחכה לתשובה.", קצה סבלנותו והוא החליט בינו לבין עצמו שאם לא תענה לו יהרוג אותה במקום. את המחשבה הזו קלטה והחווירה. "אל תהרוג אותי, אני עדיין המומה, תן לי דקה להבין וכבר אענה לשאלותייך.", התחננה. קולה הרך והשברירי עם עורה העדין יצרו אצלו תחושה זרה כל כך. כאילו יש ביניהם איזה קשר שעל טיבו לא עמד. הוא ידע מידע קדמון ועתיק שזרם בעורקיו שהיא תביא לו תועלת.

חכך בדעתו עוד רגעים מספר ושחרר אותה. בדרכו אל הנהר אסף מעט פטריות אכילות ומהעצים קטף כמה פירות אכילים, מכמה שיחים שנקרו בדרכו אסף מעט פירות יער, המשיך לנהר ומילא את הסיר והפינג'אן במים. שב למחסה, היא כבר הדליקה מדורה. הוא תהה למה היא נשארה ולא עזבה, הרי היא ידעה שהוא עלול להרוג אותה ושנשקפת לה סכנה.

היא ידעה שהוא לא צפוי ומפתיע. 

מחשבתו זכתה לתשובה בלי שציפה לה ובאופן שלא ציפה לה. "נשארתי כי אני רואה שלבך טהור.", הדהדה מחשבתה במחשבתו. הוא גיחך בינו לבינו, טהור הוא? בטח, אפלה שררה בלבו ונשמתו היא לא ידעה זאת. היא עוד תראה, יום אחד. בינתיים עלה השחר לעוד יום בהיר ויפה. דעתו הייתה נוחה עליו כשהכין להם ארוחת בוקר עם קפה.

לאחר שאכלו, שלף מכיסו סיגריה הציע לה, היא סירבה, הוא עישן בעודו שותה את הקפה שלו.

"מה שמך?", שאל אותה.

"שמי לילך, שמך?", החזירה בשאלה.

"אין שם", ענה בקצרה ולא פירט.

סקרנותה גברה עליה. "איך ייתכן שאין לך שם? אדם כמוך, לא ייתכן שלא יהיה לך שם".

"זה סיפור ארוך", ענה לה במחשבה.

צהלה רחוקה של סוסים חתכה את האוויר. צהלה שהפריחה לאוויר את הציפורים.

המשך יבוא