יצאתי מוקדם
בבוקר כדי להגיע לפני הזמן לדיון חשוב בעבודה. הרחוב כבר היה אפוף צחנת רקב אשפה
בשעת בוקר מוקדמת זו, ודוחס האשפה שבמשאית הרעישו מאוד בליווי קולות נפץ קלים
וצפצוף המשאית הנוסעת לאחור. "הענק", כך קראתי לו ביני לבין עצמי עד
הבוקר, בא מולי מושיט את ידו הימנית. העברתי לו את שקית הזבל בליווי "תודה
רבה" וחיוך מבלי שאצטרך להתלכלך ולגעת בפח רחמנא לצלן. "יום טוב
לכם" הוספתי, ונתקלתי בעיני "הענק". אלו עיניים ירוקות ויוקדות, שגורמות
לך להרגשה כמו היית שקוף, מפשפשות בך בתחושה של חוסר נוחות.
מצחין. הוא
אחד האנשים שאני רואה באופן קבוע דרכם למרות מימדיו. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד
מנוף דינאמי, שאליו התייחסתי כמובן מאליו אף שאינו מזכוכית. פניו העגולות של
"השקוף" כהות ומכוסות זיפים בני יום או יומיים בדרך כלל. הוא לבש חזיה
צהובה וזוהרת על חולצת כפתורים כחולה, ולרגליו מכנסי דגמ"ח מהוהות ומוכתמות
בשמן, שראו ימים טובים הרבה יותר, רק כשנחו על מדף בחנות. נעליו באופן מפתיע, היו מסוג
משובח.
איש ענק,
גבוה ורחב כתפיים נראה כי גם שרירי, בעל רעמת שיער כתומה ומתולתלת. הילוכו היה
שונה מאחרים, כמו היה חתול ענק. לרוב אני מתעלם. בכל יום פרטי בשבוע הוא מופיע,
בעל הקול החזק והסמכותי מבין עובדי התברואה. פעם זה "הופ" ופעם זה
"סע". הוא, מההולכים לפני המשאית ומיישר פחים אל קו נסיעתה כדי שיתפסו
בוו ההרמה. האחרים מובילים את הפחים המלאים אל המשאית ומחזירים אותם מרוקנים לפתחי
הבתים. נראה, שגם בזבל יש הירארכיה.
הפחים
נתפסים בוו ההרמה, עולים, שופכים תכולתם לתא האחורי, מנוערים פעם או פעמיים
ויורדים חזרה אל הכביש. אחר סדרה של פחים מועברת האשפה בדחיסה אל תא אשפה פנימי
ברעש מחריש אוזניים.
הענק אסף
מידי את שקית האשפה והשיב בברכת בירך "גם לך" והכניס את השקית אל הפח
הבא בתור. מיהרתי לפנות ממנו לפני שאתקל שוב במבטו ונפתח שיחה סתמית על מזג האוויר
או על אירוע חדשותי אחר, כשלמעשה אני ארגיש, שהוא מחטט לי בנשמה. אמנם מיהרתי, אך
החשש משיחה והצחנה מכריעים אותי מימים ימימה ואולי זו הגאווה וההתנשאות. הרגשתי את
מבטו ננעץ בעורפי. הבטתי לאחור קולט את שיירי מבטו בזוויות עיניו פוגשים את עיני,
כטורף שהניח לטרפו. רעד קל עבר בגווי,
צמרמורת לא מוסברת.
מבינות
לרעשי הטעינה ופריקת הפחים לרגע היה ונשמע כאילו קול בכי תינוק חזק הגיע מאחורי
המשאית. הבטתי לאחור. משלא הבחנתי בדבר, חשבתי כי היה זה בכי שבקע מאחד הבתים, או
יללת חתול רחוב מיוחם.
פתחתי את
דלת המכונית, שעמדה בסמוך למשאית ושוב נשמעה היללה. הכנסתי את רגלי הימנית כשלפתע נשמעה
צעקה סמכותית ומבהילה "היי אתה !!!".
נפלתי אל
המושב בבהלה וראיתי את הענק מגיע לכיווני בריצה תופח על גג המכונית ואומר "אתה!
אתה! בוא אתי!".
"מה
קרה ?" צעקתי חזרה ויצאתי מהמכונית מבלי להבין דבר, שבוי בקולה של הסמכות
שעטפה אותי. הצטרפתי אל הענק בריצה לעבר אחורי המשאית.
"מה
קרה ? מה אתה רוצה ?" צעקתי לכיוון גבו המתרחק מנסה להדביקו.
הענק ירה
הוראות קצרות לנהג המשאית לעצירתה ולעצירת פעולת הדוחס מלוות בדפיקות כפותיו על
הדלת. הרעש ברחוב שקט במקצת.
קול היללה נשמע
יותר ויותר כבכי שהלך וגבר ונעשה ברור יותר.
הפועלים
האחרים היו רחוקים מאתנו. הגענו לאחורי המשאית. בקלילות של אתלט נשען הענק לשפת
מיכל העמסה נעמד על ידיו קפץ לתוכו ומיד החל משליך החוצה שקיות אשפה. הכמות היתה
עצומה.
"הענק"
שרק פלג גופו העליון מבצבץ פנה אלי צועק "היי, תתעורר ! עזור לי !" והושיט
את ידו. נאחזתי בה מבלי לחשוב על הלכלוך שדבק בה או שידבק בי במגע שבינינו. הרמתי
רגל נשען על אחד הזיזים ובמשיכת ידו שהיתה כעוגן טיפסתי פנימה שוקע לתוך המיכל.
נחנקתי מעוצמת ריחות הרקב המצחינים רטיבות חדרה לנעליים. נגעלתי מעצמי עומד
בשלוליתו של ה"מיץ שבזבל".
בלא אומר פינינו
שקיות וקופסאות מעיפים לאחור כשהיללה הלכה וגברה. מפי "הענק" פרצה צעקה שעיקרה
גבריות פורצת ותוספת כוח ומהירות משהחל להעיף במהירות החוצה שקיות בצעקה.
"תרגיע"
אמרתי, "שלא תעיף את החתול הבכיין הזה על הצוות שלך" ומשלא השיב הוספתי
באדישות שזהו בודאי רק חתול ג'ינג'י.
"תמשיך,
תמשיך אל תפסיק", השיב, "המציל נפש חתול אחת כאילו הציל את אמא רוסיה
כולה..." הוסיף בחיוך. שקט השתרר.
"הענק"
צעק לנהג להפעיל משהו ואשפה נוספת, דחוסה יותר,
השתחררה ונפלה עלינו לתוך התא. חולצתי התכולה נמלאה פסי מקרוני אדמדם וסרחי
עורות של עוף צלוי. ריחות חמוצים של ריקבון כבר שלטו באפי.
קול שנשמע
כחרחורי בכי ויללה היה ממש קרוב. קופסת אריזה מפלסטיק קשיח, גמיש דיו שלא נשבר מלחץ
הדחיסה, נפלה בינינו בכבדות. הקופסה, שרק פסי קימוט ניכרו על גוף הפלסטיק הלבן,
היתה מחוררת והמכסה מקובע לגופה ביריעות סרט דבק רחב וחזק. הבכי בקע מתוכה. חבילות
אשפה נוספות המשיכו לרדת כאבני ברד. "הענק" צעק "זהו די !!!" והעובדים
האחרים שהבחינו במתרחש העבירו הלאה אל נהג המשאית.
הרעשים פסקו
הבכי נחלש. משכנו את רצועות הדבק בחוזקה, אך אלו התקפלו והפכו לחבלים חזקים. צעקות
"נו, נו!!!" והוראות אחרות נשמעו מפי האחרים חסרי הסבלנות. אנו היינו בעולם
משלנו מנותקים מהאחרים. הענק הושיט ידו לאחור ולכף ידו הגיחה סכין צלילה מבריקה
ובוהקת מנצנצת מאור השמש. להב אחד היה משונן והאחר חלק. הבכי שהנחה אותנו פסק.
נלחצתי. "נו
כבר תחתוך את זה!!!" צעקתי לו.
"בסדר,
אני בפנים" ענה.
קולות חנק
עלו מהקופסה. באבחה אחת חתך את כל רצועות הדבק. הרמתי את המכסה ולעינינו התגלה ראש
שעיר מאוד מכוסה בד עבה, אליו מחובר גוף קטן עירום ואדמדם, מתנשם ומתנשף במהירות,
עטוף חלקית בסחבות מגואלות דם ופניו אדומות מכתמי מאמץ. הענק הרים בידיו תינוק,
ילוד טרי, נזהר לתחוב בתמיכה את אצבעותיו מאחורי עורף התינוק. הסחבות שהיה עטוף
בהן נשרו וחוט השליה נחשף מחובר לגופו. בידו הימנית השעינו על שמאלו ומיד במשיכה
אחת פרם את חולצתו מכפתוריה והדביק את התינוק אל גופו החשוף, העביר את האחיזה בו
לימינו והעביר את החולצה לכסות את התינוק.
"חתול
ג'ינג'י אה?" פנה אלי רצינות על פניו.
לאחר שפרמתי
את נעלי הימנית משרוכה, קשרתי לתינוק את חבל הטבור בסמך לחיבור הבטן.
"מהודק
חזק?" שאל, ואני הנהנתי. הענק הרים את הסחבות לעטוף בהן את התינוק. בידו
הימנית החל מלטף את ראשו מרגיע, ואני עדיין מרגיש כאילו את ראשי הוא מלטף ואני
הילוד שנולד. נרגעתי כשאני עדיין מתפלא על הרכות הזו שנגלתה בפני ב"ענק". התינוק התרפק על
גופו החם ופצח בבכי קל.
"איך
הוא ? קר ?" בדקתי והושטתי אליו את ידי נוגע בגופו.
"לא כל
כך, מזל שהיה עטוף בסמרטוטים האלו". ענה לי מסדר את הסמרטוטים.
"לא
שמעתי הבוקר רעש מיוחד או פעילות חריגה ברחוב" תהיתי ביני לבינו.
"כן,
גם כשעברתי ליד הפח לא שמעתי בכי, כנראה כשהדוחס לחץ אותו...מזל, מזל" אמר
נאנח.
התישבנו
שנינו נבוכים בישיבה מזרחית וערמות של אשפה סביבנו, פניתי אל העובדים שמחוץ לתא
וביקשתי מהם להביא את בקבוק המים שהיה במכוניתי.
הרמתי את
הסכין במבט שואל.
"פעם
צוללן תמיד צוללן, אפשר לצלול גם בים גם בקישון וגם בזבל" ענה לי בציניות.
לקחתי את
הסכין וחתכתי ריבוע מגופייתי הלבנה אותו טבלתי במעט מים ומסרתי לידי "הענק".
זה הגיש את הסחבה אל פי התינוק שינק בשקיקה.
"יש לך
ילדים?" שאל.
"הן"
עניתי בחיוב.
הענק הניד
ראשו בסיפוק ובהוקרת תודה. עיני הברקת שבראשו נצצו מדמעות שנקוו בזוויתם. באותו
רגע הרגשתי לב ענק פועם בתוך האיש הזה מעבר לחזותו הקשוחה.
"יאללה,
בוא נרד, מספיק עם הסתלבט הזה" אמר נבוך, "עכשיו כבר תורם של המומחים, התקשרתם
?" שאל בהטעמה.
האחרים ענו
במלמול כלשהו.
ירדתי בקפיצה
מהמשאית מרים את ראשי אל "הענק" ומגיש את ידי לקלוט את התינוק. "הענק"
מסרו לידיי מבלי אומר, מסמן בעיניו לשימת לב וזהירות. עינינו נפגשו. החזקתי את
הפעוט בידיי מצמידו לגופי. "הענק" קפץ בקלילות מתא האשפה והצמיד אלינו
את הסחבות לעטוף את הפעוט. התרפקתי עליו נמרח מעוצמתו של הרגע, של החיבור המיוחד
שלי כמבוגר עם חיים חדשים, עם חבר חדש.
שוב הרגשתי
ברכות שיש באיש הענק הזה, שמשום מה הילך עלי קסם. כל דימוי של טורף וענק נמוגו ולריח
המצחין לא נשאר זכר. הפכנו לשותפים. לצחנה, להצלה, לצלילה.
"רגע,
אני אריה" אמרתי, "איך קוראים לך ?"
"חתול
ג'ינג'י..." אמר וחייך, "ליאון או יהודה בעצם".
צחקנו יחד
באחווה המיוחדת שנוצרה מאינטימיות של גברים במשאית אשפה, כשברקע נשמעו צפירות
כחולות ואדומות.
כל הזכויות שמורות
© משה ר. אזובי
