דודה רשל

דודה רשל-הפעם אשתף בסיפור אמיתי.

מענין לי איך המוח שלנו בנוי ואיך הוא עובד.

ישבתי בערב מול המחשב וחשבתי על סיפור חדש,

פתאום משום מקום בא לי סיפור על ילדים יתומים.

רשמתי חלק וכהרגלי לא ידעתי לאן יוביל המשך הסיפור

,החלטתי-כמו שאומרים-"לישון על זה", ומחר אולי אצליח להמשיך.

.אם לא,אז לא יהיו רעיונות לסיפורים אחרים.

נכנסתי למיטה עצמתי את עיני והתחילו לצוף הזכרונות על אנשים שהיו חלק מחיי –היו ואינם. ודודה רשל,אחות של אמא שלי, היתה אחת מהם.

היא היתה כל כך מיוחדת, לא היו רבות כמותה,לא בדורה ולא אחריה,

בשמחת חיים שלה ,בחוכמת החיים ובחוש ההומור המיוחד שלה. תשכח

היו לה 7 בנים ובלי אף בת, בעלה היה אדם  דתי מאד והוא האמין שאם אין משני המינים אין כניסה לגן העדן.וכך המשיכו להביא לעולם בנים אחד אחרי השני,הגיעו למס 7 ואמרו די..היא בטח הגיעה לגן עדן.

אני הכי זוכרת ממנה את תקופת המעברה.הם גרו במעברת עמישב,

צריף קטן, אמא, אבא שהיה חייט ובקושי עבד ואימו הזקנה , ועימם שבעת הבנים.

הייתי אז צעירה מאד ,בקיבוץ, בחופשים הכי אהבתי לבוא לדודה רשל .

הרבה אוכל לא היה שם אבל,תמיד היתה שם שמחה והמולה..7 בנים וכל המשתמע מכך,..חלק מהבנים היו בני גילי ואיתם טיפסתי על העצים ,שיחקתי תופסת ומחבואים והכי אהבתי לשחק במקלע.כן,הבנים לימדו אותי לקלוע והינו שעות מתאמנים במקלע שהם הכינו לי . הארוחות היו הכי מיוחדת בעולם וביחוד ארוחת הערב-יושבים כולם במעגל בחוץ, כל אחד מקבל קערת דיסה , ופרוסה או שניים של לחם שחר משחור, טובלים  את הלחם  ואוכלים.

זה היה מעדן אמיתי,והיה אם היתה ריבה היינו מוסיפים  לדייסה אז בכלל זו היתה חגיגה. ארוחת הצהריים היתה לרוב , שורבה-מרק עגבנית עם  אורז .

ומה שהיה בנמצא  באותו היום ,היה נכנס פנימה.

וכשירד החושך זה הזמן לסיפורים, עם צ"י ביד, היינו יושבים סביבה הבנים ואני איתם,  היא מספרת וכולנו מקשיבים .. ואז לישון.

אני לתומי חשבתי שאני ישנה  בחדר עם הבנים,הם קיבלו את החדר הגדול והיה שם שמח.

אז,קראה לי דודה רשל הצידה  הביטה בי ואמרה –, את לא יכולה לישון איתם,הם בנים ובנים צעירים הם כמו תרנגולים ,כשרואים תרנגולת וביחוד פרגית הם מסוכנים,בואי את ישנה איתי,וכך היא לקחה אותי וישנתי איתה במיטה אחת צרה , היא ואני.כמה אהבתי את הימים האלה.

לימים דודה רשל וילדיה קיבלו שיכון בפ"ת, הבנים גדלו ,התחילו לעבודה,

המצב השתפר מעט, גם אני התבגרתי ונישאתי  והפכתי ואמא בעצמי.

אז,היא היתה מזמינה אותנו,אחיותיה ואחיותי לאכול אצלה כל יום חמישי –קצ"רי,כבר במדרגות היינו מריחים את ריח השום והכמון, ועם זה בא הלבן או ביצה עיין ואלה היו מעדנים,כך היינו יושבות ,אוכלות ומלהגות על חיינו ועל העולם. היתה בימים האלה, אחדות. אהבה ושמחה.

והנה בנה הבכור נישא ונולד לו ילד  ,והכלה היתה –"כלה כבדה",המבין יבין,

דודה רשל כל כך שמחה בו, נכד ראשון,רצתה לראות אותו כמה שיותר –

אמרה: אם לא מביאים  אותו אלי אלך אני אליו- לקחה שקית תפוזים ועוד אי אלו מעדנים והלכה ובדרך נהג צעיר נוהג במשאית גדולה, קיפח את חייה בדקה. התפוזים התפזרו על הכביש ,הנכד לא שתה את המיץ שלהם,

את הנכד הקטן לא ראתה יותר והוא לא זכה להכיר את הסבתא המדהימה שהיתה לו.

הבית התפרק  מבניו, כל אחד הלך למקום אחר..

כך אישה אחת מיוחדת במינה החזיקה משפחה בכל כך הרבה אהבה ,היא הלכה והכל הלך איתה.

היא רצתה כנראה שהסיפור שלה יסופר ושהיא לא תישכח-

אז ,דודה רשל ,לא שכחתי אותך