בדרכו החוצה חלף על פניה של לילך, פניה אדומות מכעס ומלאות אכזבה.
הדלת נסגרה מאחוריו.
הוא לא ידע מה צופן לו גורלו, רק ידע שדברים מוזרים מאוד קורים לו מאז שהכפר בו חי נחרב.
דברים שלא ידע לעמוד על טיבם.
הוא ניגש לחדר בו היו האוכל והשתייה. החדר היה חדר פשוט, שולחנות ארוכים היו מסודרים צמוד לקירות ועליהם מאכלים ממאכלים שונים. הוא החל עובר בין השולחנות מביט וטועם אוכל ושותה כאוות נפשו. מעולם לא אכל מאכלים כל כך טעימים ומורכבים, הצלחות היו גדולות ועליהן מנות בגודל בינוני מסודרות יפה כל כך, היו שם פירות וירקות שלא ידע את שמם או מקורם, בשרים מבשרים שונים והקינוחים, פשוט תאווה לעיניים ולחיך, היו שם בקבוקי שתייה שונים עם משקאות שלא ידע על קיומם, הוא חיפש שתייה חמה, נפשו חשקה בקפה, הביט הנה והנה ומצא שולחן אחד קטן המיועד רק לשתייה חמה. היה שם קפה ותה מסוגים שונים ובטעמים שונים. אין שם הכין לעצמו קפה שחור כמו שידע.
בינתיים בחדר השני ישבו ראש ההודורי ולילך משוחחים ביניהם.
"לילך, ולאד לופוס זה שמו של אין שם. הוא הוורי מיוחד מאוד, יהיה זה חוסר אחריות משווע לתת לו ללמוד על כוחו ועל עוצמתו לבדו. הוא עלול להוות סכנה קיומית לכל תושבי הארץ הזו, במיוחד חסרי הכוחות שבו. יש לו טינה רבה לאנשים הפשוטים, יש לנו הרבה מה ללמד אותו ואני רוצה שאת תחנכי אותו, יש לי הרושם שלך הוא יקשיב ויעשה את שתאמרי לו, לילך אני יודע שאת יודעת מה הוא עשה, הוא לא עשה זאת מתוך ידיעה, אל תתני למאורע הזה להשפיע עלייך. הוא לא מודע לכוחו הוא עדיין מבולבל מהגילויים החדשים על עצמו, תהיי זהירה בקרבתו אך את חייבת להיות זו שתלמד אותו.", אמר ראש ההודורי.
"אבי, האם לא נפגעת ממעשיו? ואיך יכולת לוותר לו על כך? אינני מעוניינת ללמדו דבר ברצוני רק לשסף את גרונו על הפגיעה שפגע בך.", התנגדה לילך.
"הוא כרגע ילד שזקוק להרבה תשומת לב ולהיכרות מחדש עם עצמו ועם כוחותיו, הוא לא מודע לעוצמתו ותפקידנו לחנך אותו, אילו גדל במחוזותינו היינו יכולים לשמור עליו יותר טוב, מכיוון שהגיע אלינו באיחור קל עלינו ללמדו מההתחלה ועד הסוף כיצד לשמור על כוחותיו ואיך להשתמש בהם נכון. זה יהיה תפקידך, הוא רוחש לך כבוד ורגשות, אל תאכזבי אותי ואל תשכחי את הנבואה."
"ילד? הוא כמעט הרג אותך עם הפעלול המסוכן הזה!", אמרה כמעט בצעקה.
"מתוך אי ידיעת כוחו, אילו ידע והבין את המשמעות של מה שהוא עושה, של פירוק הנשמה והרכבתה מחדש הוא לא היה מעז לעשות זאת עליי. הרפי מהנושא הזה, הוא זקוק להכוונה ואת היחידה שלה הוא יקשיב, הקשר ביניכם עמוק והולך אחורה בשנים לגלגולים קודמים, אל תתני לדבר כה פעוט להרוס לכם את הקשר המיוחד הזה. אין הרבה הודורי חזקים ובעלי כוחות כמו שלו ושלך. את היחידה שמסוגלת לשמור עליו ולחנך אותו ושנינו יודעים שאני על סף גווייתי בכל מקרה וכבר מיניתי לי מחליף לתפקיד.", השיב אביה.
לילך הכריחה את עצמה להתנער מרגשותיה הכעוסים על אין שם. היא ידעה שאביה צודק, שהנבואה, אם תתגשם לצד הטוב תואיל לכל העולם ואם חלילה יתגשם החלק הרע יהא זה סוף היקום אותו הם מכירים, היא חייבת להירגע - עול העולם מונח על כתפיה.
לילך התקרבה אל אביה רגועה יותר, "התגעגעתי אלייך, כל מסעי חשבתי עלייך", אמרה לו וחיבקה אותו.
אביה השיב בחיוך וחיבוק, "את יותר יפה היום ממה שהיית כשעזבת."
"תרצה שאראה לאין שם את המקום בו יגור בימים הקרובים?", שאלה, חוזרת לעניין לשמו נותרו לבדם.
"כן, ארצה גם שתישארי איתו בדירה הוא יזדקק לעזרה והשגחה, אבוא לבקר עם אמך, ברגע שתחוש טוב יותר.", ענה אביה.
"רצונך כבודך, אבי.", ענתה לילך.
"קראי לולאד עכשיו.", ביקש אביה.
לילך פנתה לחדר בו ישב אין שם ואכל. אין שם הרגיש בבואה והביט בה, היא נראתה רגועה יותר, עם מבט מעט מהורהר ומאוכזב, אך לא יותר מדי ולא כמו קודם. כשהייתה כבר לידו, נעמד. "בוא נחזור לחדר הישיבות", אמרה.
אין שם הנהן והלך איתה אל חדר הישיבות.
אביה ישב שם בכיסא בראש השולחן, נשימתו הייתה כבדה.
כל הזכויות שמורות לThe Wolf
All rights reserved for The Wolf
