לבנה אדומה - חלק 11 -

ראש ההודורי קם מכסאו, מסמן לאין שם ולילך שתמה פגישתם.

הם קמו ויצאו מחדר הישיבות, חזרו כלעומת שבאו ועמדו בחוץ.

השמש כבר שקעה, כוכבים נתגלו בשמיים הכהים, לילך הוליכה אותו במבוך הרחובות עד למשכנם החדש.

יום נוסף תם. הם הגיעו למשכנם החדש. אין שם נכנס אחרי לילך, שניהם פילסו את דרכם, התבוננו בדירה,

הבואה שבה התקדמו התחברה לסלון רחב שהיה לשמאלם, מימנים היה המטבח - חדר גדול לא פחות מהסלון, עם שולחן גדול, וכיסאות לאורכו, השיש היה שחור וסכינים היו תלויות ממתלים, היו שם ארונות ומגירות, כולן שחורות.

במטבח בפינה השמאלית הרחוקה עמד ארון מלבני שהשמיע קולות מוזרים, ומימין באמצע עמד ארון מרובע עם קישוטים מוזרים עליו ודלת עם זכוכית. "הארון בפינה השמאלית שמשמיע קולות מוזרים הוא מקרר, שם אנחנו מאחסנים מאכלים שזקוקים לקירור או הקפאה, באמצע מצד שמאל, הארון המרובע עם הקישוטים והדלת עם חלון הזכוכית נקרא תנור, שם אנחנו מחממים ומבשלים אוכל, הוא כמו מדורה", ענתה לילך בתשובה להרהוריו של אין שם ומבטיו הסקרניים.

הם יצאו מהמטבח, הסלון היה רחב וגדול, היו שם כל מיני זכוכיות וקישוטים מוזרים, לילך הייתה עייפה וכך גם אין שם, הם סיכמו שהם יעלו לחדרים ויילכו לישון. הם המשיכו למדרגות שעמדו בקצה הימני של הסלון, עלו במדרגות.

היה שם חדר אחד, עם מיטה אחת.

"איפה אני אמור לישון?",שאל אין שם.

"על המיטה, אני אלך לישון על הספה בסלון", ענתה לילך.

אין שם הביט בה.

"תישני את על המיטה, אני אלך לספה, אשן עליה, לך זה יפריע אם לא תישני על המיטה, אני רגיל לישון במקומות מוזרים", אמר אין שם.

לילך עמדה שם, תוהה מה עליה לעשות עתה, אין שם הביט עליה, מבטיהם נפגשו לראשונה זה כמה ימים, סוף סוף יכלו להביט זה בעיני זו ולשקוע אחת בשני, ואחד בשנייה.

הם צללו זה בעיני זו, מנסים לרדת לעומקם, מוקסמים מצבע עיניהם השונות כל כך.

הם איבדו תחושת זמן, נפלו למיטה ונשכבו מכורבלים יחדיו. היה זה לילה תמים עם רגעים תמימים שבינו ובינה,

מגע ידיו בלחייה, מגע ידה בפניו, השיער המלוטף שהוסט מהפנים, המבטים הבודקים, המגששים, הרואים בפעם הראשונה,

בלי מסכות. עיניה של לילך נעצמו לאיטן, לבו של אין שם פעם בעוצמה, מזרים רגשות ומחשבות מוזרות.

זמן שלילך ישנה את שנתה, אין שם הביט בה בשנתה, תמימותה, יופייה, שלוות שנתה היממו אותו.

היא היוותה ניגוד מוחלט לאפלתו, והוא תהה אם יצליחו לגשר על פערים שהיו ביניהם ולא נדברו ביניהם עדיין.

מתוך שינה שלחה לילך אליו את ידיה, אחזו בו ולא הרפתה.

אין שם סער בלבו כשם שסער במחשבתו. טומאתו גדולה מכדי לזכות באושר שכזה.

הלילה נעלם מבעד לקרני אור ראשונות, השמש התעוררה מבקעת שנתה, פורשת צבעיה המאירים ברחבי הרקיע.

הלילה נסוג לאיטו אל מחוזות תחתונים, שם ינוח עד בוא תורו שוב.

- המשך יבוא -

כל הזכויות שמורות לThe Wolf

All rights reserved for The Wolf