הלילה נעלם מבעד לקרני אור ראשונות, השמש התעוררה מבקעת שנתה, פורשת צבעיה המאירים ברחבי הרקיע.
הלילה נסוג לאיטו אל מחוזות תחתונים, שם ינוח עד בוא תורו שוב.
אין שם התעורר, קם ממיטתם ויצא לחצר. הוא שלף סיגריה והביט בחמה העולה, צובעת את הרקיע בצבעים ורודים, היה קריר ועם זאת נעמה לו קרירותו של הבוקר. הוא הצית את הסיגריה, עיניו קבועות במקום לא קבוע, מחשבותיו נודדות למרחקים לא מוגדרים. הוא לא השגיח בלילך שבאה ונעמדה לידו, עסוק היה במחשבותיו.
"על מה אתה חושב?", שאלה אותו.
"על הרבה דברים, אתמול, המקום בו אני נמצא היום לעומת לפני חודש כמעט, עלייך, עליי, על החוקים ששמעתי...תאמיני לי לא חסרים לי דברים לחשוב עליהם.", ענה לה.
"האם המחשבות שלך כל כך כבדות, שאתה זקוק לסיגריה כדי להרפות?", שאלה, מפהקת בסופה.
היא נדמתה לרגע לחתולה מנומנמת בעיניו, חתולה עדינה ומתוקה.
היה רגע של שקט ביניהם, כששניהם הביטו אל עבר החמה הזורחת, לילך רעדה, אינסטינקטיבית אין שם כרך יד אחת סביבה, מקרב אותה אליו. היא בתורה הושיטה ידה, לקחה את הסיגריה מידו ועישנה, מחשבותיה נודדות לאפיקים מקבילים לאלו של מחשבותיו של אין שם.
"ולאד זה שם שלא מתאים לך", הפריחה לאוויר עם עשן הסיגריה.
אין שם הוציא סיגריה נוספת והצית גם אותה.
"על איזה שם חשבת?", שאל אין שם.
"לא יודעת, אתה מוזר באופן מיוחד, יש בך משהו זאבי ואנושי, יש בך משהו דרקוני, טוב שמתחבא מתחת לרוע, אתה נוגה, יש בך משהו שנראה נצחי...", תהתה לילך בקול.
"אם כך להיות הודורי מתלבש עליי כמו כפפה ליד.", גיחך אין שם.
לילך צחקה צחוק עדין ומלטף שהעביר צמרמורת נעימה בגבו של אין שם. הצחוק שלה עורר בו רצון לגרום לה לצחוק תמיד.
"...יש בך עומק שאני לא מצליחה להגיע אליו ויש בך עוד דברים שאני לא מצליחה להניח עליהם את האצבע. אתה שנון ושקט, רציני...אתה מוזר באופן מיוחד.", המשיכה לילך להטוות את מחשבותיה.
"אני רואה שממש השקעת זמן בלנסות להכיר אותי ולפענח אותי.", ענה לה אין שם.
"אני פשוט רוצה לתת לך שם, שיתאים לך, שיהיה לך נכון מכל בחינה אפשרית.", ענתה.
"האם לילך הוא שם שמתאים לך מכל בחינה אפשרית?", שאל אין שם.
"אני מרגישה שהוא מתאים לשורשי נשמתי.", ענתה לו.
"אם כך, משמך אפשר להסיק עלייך שאת עדינה, יש בך יופי ואצילות, את אוהבת את האביב ואת פריחת הצמחים,
את תמימה במידה מסוימת, מאוד חיה ותוססת ויש בך אהבה רבה.", ניתח אין שם.
לילך נרעדה מעוצמת האמת של דבריו של אין שם.
הם התיישבו על האדמה, גבם נשען על הקיר מאחוריהם, שתיקה עדינה חיברה וריחפה בעדינות ביניהם.
ראשה צנח לאיטו על כתפו של אין שם, הם היו קרובים ונשמותיהם קרובות, אך רב הנסתר על הגלוי ועל אף הקשר המיוחד והקרוב שלהם עדיין נותרו פערים ומרווחים גדולים ביניהם.
"האם להיות הודורי עובר בתורשה או שאפשר להפוך להיות הודורי?", שבר אין שם את הדממה.
"אין מקרים רבים של אנשים שהסכימו לעבור את התהליך של להיות הודורי, לרוב דרושים שני הורים מגזע ההודורי על מנת שיוולד ילד הודורי, אך יש סיכויים שאם האמא הייתה הודורית הילדים שיוולדו לה יהיו הודורים. אין הרבה הודדורים כאלו, רובנו חיים בקהילה הנמצאת כאן בעיר הזו. המעטים שמוכנים להפוך להודורי ורוצים זאת בכל עמקי נשמתם ומבינים את ההשלכות של להיות הודורי עוברים תהליכים ארוכים מאוד ומפרכים מאוד עד להפיכתם להודורי, וגם אז לרוב לא יהיו הודורים מלאים - שיכולים להפוך לדרקונים ו/או זאבים, כוחם יהיה חלקי.", ענתה לילך.
"איזה מן הודורי אני?", תהה אין שם בקול.
"אתה הודורי מיוחד, נדיר. נולדת לשני הורים שאינם הודורי ואין לך שום קשר דם להודורים לאורך כל תולדות משפחתך. אתה הודורי יחיד מסוגך.", ענתה לילך.
"מאיפה את יודעת את זה?", שאל.
"יש לנו נבואות עתיקות מראשית הזמנים של קיום העולם, ישנן שתי נבואות המספרות עלייך. אינני יודעת אם עליי לספר זאת לך.", ענתה לילך.
"מה הנבואות?", שאל אין שם.
"נבואה אחת מתייחסת להולדתך:"בשנה השביעית בלילה בו לבנה תמלא דם, שמיים יבכו דמם, מתוך כאבם יוולדו שני הודורי זכר ונקבה, בידיהם יחזיקו את העולם" השנה השביעית מדברת על השנה שלפני שבע עשרה שנים, אבי סיפר לי שבאותו יום נולדו רק שני ילדים בכל העולם וששניהם ללא ספק הודורים, אני ואתה. אותו יום הלבנה הייתה אדומה כדם וירד גשם אדום. אבי גם סיפר לי שהם עקבו אחריך כדי לא לאבד את עקבותיך. ברגע שהתקרב החשש שאתה עלול לשנות את הצורה שלך או שיקרה מקרה שבו עלולים לפגוע בך, נשלחתי כדי להשגיח עלייך.
כך נפגשנו.", אמרה לילך.
"אז כל הזמן הזה ידעתם שאני קיים, למה לא יצרתם איתי קשר לפני זה? למה לא הבאתם אותי לגדול ביניכם?", שאל בכעס קל אין שם, הכעס לא היה מופנה כלפי לילך, שניהם ידעו זאת, ובכל זאת היו בו כעסים על אופן ההתנהלות.
"אבי אמר לי שהוא לא היה בטוח במאת האחוזים שהנבואה אכן התגשמה בדורנו, הם היו צריכים לחכות ולוודא שאתה הודורי, אחרת זה היה עלול לסכן את האוכלוסיה שגרה כאן. היה עלול להיווצר תוהו ובוהו אם היינו מנסים להתערב. ברגע שגירשו אותך מהכפר היה לנו יותר קל להגיע אלייך. יש הסכם לא כתוב בין הממשלות שלהם לממשלות שלנו, שבו היער בו נפגשנו הוא הגבול האפור - אסור לנו לצאת ממנו ולהם אסור להיכנס אליו.",ענתה לילך.
אין שם שקע בשתיקה, לילך הביטה בו, חמלה זרמה ממנה אליו, היא הושיטה את ידה וליטפה את זרועו, היא הרגישה שהוא זקוק לחיבוק ולכן כרכה זרועותיה מסביבו, מנחה את ראשו אל שקע צווארה.
הם נשארו חבוקים כך זמן מה.
השמש חצתה את חצי השמיים, האוויר התחמם.
- המשך יבוא -
כל הזכויות שמורות לThe Wolf
All rights reserved for The Wolf
