אין שם שקע בשתיקה, לילך הביטה בו, חמלה זרמה ממנה אליו, היא הושיטה את ידה וליטפה את זרועו, היא הרגישה שהוא זקוק לחיבוק ולכן כרכה זרועותיה מסביבו, מנחה את ראשו אל שקע צווארה.
הם נשארו חבוקים כך זמן מה.
השמש חצתה את חצי השמיים, האוויר התחמם.
הם נכנסו לתוך הבית, לילך לימדה את אין שם להכין חביתה וסלט, הוציאה גבינה מהמקרר והם התיישבו לאכול בשתיקה וכשסיימו שטפו את הכלים.
את המשך היום בילו כשלילך מסבירה מעט על החידושים הטכנולוגיים שברשות ההודורים, על מקור האנרגיה הראשי של העיר ועל מקורות האנרגיה שקיימים בכל בית לתפעול חסכוני של החשמל והגז. אין שם הרגיש שהדברים מוכרים לו ומדי פעם ניסה את כוחו בניחושים, רובם קלעו ומעטים היו לא מדויקים במיוחד. לילך נהנתה לראות את ניסיונותיו של אין שם בניחוש ועד מהרה התפתח משחק קטן ביניהם, כשלילך מציגה בפני אין שם דבר מה ואין שם מנחש את תכליתו.
הערב ירד במהירות, שניהם הביטו מוקסמים בשקיעה כל אחד והרהוריו הוא, כל אחת ומחשבותיה היא.
השעה התאחרה והלילה ירד במהירות. הכוכבים שנצנצו בשמיים נצצו גם בעיניהם.
הלבנה הייתה בצבע לבן בהיר הלילה ולא היו עננים בשמיים, הייתה בריזה קרירה שמגעה על העור היה נעים ומלטף.
הם ישבו במרפסת שותקים.
אין שם שלף סיגריה והצית אותה.
לילך הביטה בו במבט קצת זר, אך לא הייתה יכולה להתכחש להרגשתה אליו. הוא היה עוף מוזר בעיניה והייתה ביניהם קירבה שלא ידעה להסביר, הוא היה מיסתורי ובכל זאת הכירה אותו.
היא התעוררה מהרהוריה, נחושה לעמוד על טיבו של אין שם.
"תגיד,", פנתה אליו, "אתה מוכן שאחקור את נפשך?" שאלה.
"למה את רוצה לעשות את זה? הרי את מכירה אותי מהזמן שאנחנו מבלים ביחד.", ענה לה אין שם, בתוך תוכו ידע שיש ללילך כוונה שלא ידע לעמוד על טיבה, הוא ידע שהוא יסכים תמורת חקירה נגדית שלו, היא סיקרנה אותו, למרות שידע להגיע למסקנותיה, הדרך הייתה מעורפלת.
"אני רוצה לתת לך שם, שיתאים לך כמו שהשם שלי מתאים לי, בשביל זה אני צריכה להכיר אותך לעומק, להבין ממה אתה מורכב.", תירצה לילך.
אין שם ישב בשתיקה רגעים מספר. הוא הבין את כוונתה הנסתרת.
"אם תתני לי לחקור את נפשך אחרי שתסיימי איתי, ארשה לך.", ענה אין שם.
לילך התחבטה, היא לא רצתה שהוא ידע הכל עליה, היא עדיין פחדה ממנו קצת, למרות שליבה אמר לה שהיא יכולה לסמוך עליו.
לבסוף הסכימה, ליבה מעולם לא טעה קודם לכן.
אין שם סיים את הסיגריה והביט בעיניה.
היא נכנסה דרכן אל תוך נפשו בעדינות וברוך שאין שם לא הכיר מימיו, תודעתה התחככה בתודעתו בקלילות עדינה, את נפשו היא מוססה באיטיות ובעדינות כה רבה, בשבריריות גדולה טיפלה בנשמתו, התירה את קשריה ואת תסבכותיה בידיים מיומנות ועם זאת בלי החספוס של ידיים המאומנות במלאכה מסוימת עד שאינן עושות מלאכה זו בעדינות.
אין שם נהנה מהתהליך של פירוק נפשו כפי שלילך עשתה זאת, בזמן שאביה השתמש בעצמה ובכוח כדי להכריח את נפשו של אין שם לציית לו, נפשו נעתרה להתפשט בחפץ לב למגעה העדין של לילך.
היא הגיעה במהירות לחלקיקי הנפש הבסיסיים הקטנים ביותר של אין שם, כשהבנתה התמלאה החלה מאחה את חלקיו של אין שם בעדינות וברוך. מגע תודעתה בתודעתו הותיר בו טעם של עוד, נפשו התאוותה לחוויה נוספת כזו מידיה.
כשיצאה תודעתה של לילך מעיניו של אין שם, פניהם היו קרובות. עיניהם המשיכו להביט אלו באלו.
ראשה של לילך התקרב עוד מעט אל עבר אין שם כולה מזמינה אותו לטעום עוד מעט ממנה.
אין שם התקרב, ידו הושטה אל מותניה, שניהם נעמדו פניהם קרובים זה לזה עוד יותר ממקודם, אין שם קירב אותה אליו, הלבנה חייכה ממעל, זורעת עוד כוכבים מנצנצים ברחבי השמיים, שפתיהם נפגשו, שפתיה היו חמימות ונעימות למגע, שפתיו היו מחוספסות ועם זאת נעמו ללילך. טעם שפתה הרנין את נפשו של אין שם, רק עכשיו הבין שהיה זה רק קמצוץ של רגש שליווה את כניסתה אל נפשו.
הם נפרדו לאחר דקה קצרה מנשיקתם, שניהם עורגים לעוד, אך מפחדים מתגובת האחר.
הם חזרו להתיישב. הפעם אין שם הביט בעיניה של לילך, לקח לו כמה דקות להתרכז, עיניה וחיוכה כל פעם הסיטו את תשומת ליבו.
לרגע הסיט את מבטו ממנה, שאף מעט ריכוז מהאוויר ושב להביט בעיניה.
הוא נכנס אל נפשה דרך עיניה, הוא השתדל לפרום את נפשה כפי שעשתה זאת ולא לפרק את נפשה, תודעתו הייתה מעט גמלונית ומהוססת, תנועותיו היו מעט מגושמות. הוא לא היה רגיל להתייחס בעדינות רבה כל כך אל אחרים. תמיד היה צריך מעט או הרבה מאוד כוח כדי לעמוד על שלו. מגעו המחוספס והמגושם נעם באורח מוזר ללילך, תנועותיו שניסו להיות כל כך עדינות יצאו כל כך מגושמות, אבל היא הרגישה ביטחון מתנועותיו, למרות שהייתה בהן הססנות ידעה שאפשר לסמוך עליו. הוא הצליח להגיע לחלקים הקטנים ביותר של נפשה של לילך. הוא הופתע לראות שיש לה שלושה חלקים בסיסיים בלבד, כל חלק היה עולם ומלואו, אחד נראה כיער שקט ויפה, פרחי לילך פרחו בו בכל כמה מטרים, נחל זך נצנץ באור החמה שנדמה שתמיד זרחה, הכל היה חי וצבוע בצבעים חזקים ובד בבד עדינים ושבריריים, הוא הצליח לשמוע גם ציוץ ציפורים ומנגינתם כמו כישפה אותו. הוא אילץ את עצמו לעבור לחלק השני הבסיסי ביותר של נפשה של לילך, בחלק זה ראה פרחי לילך נוספים, היה זה חדר עם תמונות, גלריה, כשכל תמונה מראה חלק אחר של עברה, בצבעים בהירים כולם היו צבועים, הוא הרגיש מאושר. בזווית עינו קלט פתאום תמונה גדולה, הוא התקרב כדי לבחון אותה מקרוב. הייתה זו תמונה שלו בגודל מלא, בתמונה הייתה לו הילה אפלה כלפי חוץ ומבפנים נראה שיש אור שמנסה לפרוץ החוצה, אך לא מצליח מבעד לכל השכבות. התמונה צימררה את תודעתו של אין שם בגלים. הוא מיהר לצאת מחלקה הבסיסי השני של לילך ולהגיע לחלק השלישי והאחרון. הפתעה ציפתה לו כשנכנס לחלקה השלישי, הייתה שם אפלה, חושך שרר שם, גם כאן היו פרחי לילך בכל מקום, אך צבעם היה כהה ואפל, היה זה מקום שאין שם לא זיהה בלילך, ומעולם לא חשב שיכול להתקיים בה מקום כזה. הוא יצא מחלק זה של נפשה, נדמה שלו ולה יש יותר מן המשותף ממה ששיער בנפשו. הוא איחה את נפשה, הפעם לא התאמץ לעשות זאת ברכות, אך השקיע מחשבות על עדינות ורוך, מגע תודעתו של אין שם באיחוי הנשמה הרגיש ללילך עדין יותר, עדיין היה חספוס ועדיין הייתה גסות אך מהסוג העדין והשליו, גסות ומגושמות טבעית, לילך אהבה את מגעו זה של אין שם, שהתבטא ביתר שאת בנשיקה שהייתה להם אך לפני זמן קצר.
אין שם התרחק מתודעתה אל עבר עיניה ויצא משם, מותיר מעט מעצמו בתוכה.
הם ישבו על המרפסת.
לבותיהם הומים, אצבעותיהם קשורות.
הרוח הקרירה רפרפה על פניהם, מרגיעה אותם ומלבה את רגשותיהם.
הלבנה עמדה בחצי הרקיע, כשקול אזעקה עולה ויורדת החלה להישמע ברחבי העיר.
- המשך יבוא -
