פגשתי אותו.

פגשתי אותו—כתב ,אלי פרץ

"פרץ, מתי יש לך סיור?", נשמעה בחלל החדר השאלה שהקפיצה אותי מהמיטה.

בפתח עמד אלוני קצת מתנשף, כנראה שהוא רץ במדרגות בשליחותו של סמל התורן,

"מה השעה?" תוך כדי שמבטי רפרף בשעון.

"ואוו, עוד חמש דקות מתחיל הסיור."

משכתי את הקולב שבו היו מסודרים המכנסיים והחולצה ועוד לפני שטיפלתי בכפתורים התכופפתי לנעול את הנעלים הגבוהות, בפריט זה תמיד לקח זמן לטפל, השרוכים ארוכים ובנעלים מיליון  חורים וצריך להשחיל את השרוך בכל החורים, "בהזדמנות אתקין רוכסן בנעליים האלה" ,הרהרתי, תוך כדי שסיימתי להתארגן, קסדת המ"צ  ביד שמאל  וביד ימין כפתרתי את שני הכפתורים האחרונים בחולצה. אלוני, תוך כדי גיחוך פינה לי את הדרך ובכמה דילוגים במדרגות מצאתי את עצמי רץ לכיוון חדר היומנאי.

 בכניסה נתקלתי  בשותפי לסיור, עידו, שהיה כבר מוכן עם הקלסר ביד ומפתחות הג'יפ מושטות אליי, נזכרתי בליהי היומנאית שהבטחתי לה, יום לפני, שנמשיך היום  בהתכתבות המיוחדת לנו. היא יושבת מעבר לדלפק ואני עומד מולה, כותבת כמה משפטים על דף ,מושיטה לי אותו ולאחר קריאה אני עונה כמובן בכתב, מה כתבה?, אה כן משהו על אהבה ואני באותיות גדולות  "מה זאת אהבה?"  מה שהעלה חיוך על פניה ועיניה ברקו בהנאה וכשהחיוך עדיין נסוך על פניה כתבה, "אהבה  זה הדבר האמיתי  כל השאר זה אשליה."  קשה לי לתאר את התחושה לאחר שקראתי את  האמת הזו, חום הציף את פניי , אולי הסמקתי. הבטתי בה כולה מחויכת ומחכה לתגובה  "נפלא." כתבתי, מסרתי לה את הדף ויצאתי מהחדר.

המראה שחלפתי על פניה החזירה אותי למציאות, כן , גם לפני המראה אין לי זמן להתעכב, לבדוק את החגורה הלבנה , וגם את השרוך הלבן ושסרט המ"צ יהיה מונח היטב על הזרוע, ובאיזה מידה מחמיאה לי הקסדה. לקחתי מידי עידו את המפתחות, "רשום שיצאנו?" , לא חיכיתי לתשובה ישר קפצתי למושב הנהג , עידו התיישב לידי ,"מזג האוויר נעים ,אבל אמרו שירד גשם."

"לא נורא, ניסע במהירות 40 קמ"ש ונהנה מכל טיפת מים שתנקה לנו את השמשות."

החבל הורד והגי'פ קיפץ על חלוקי הנחל שפיזרו ביציאה מהתחנה, מעניין מתי יגיעו למסקנה שעדיף אספלט על פני חלוקי הנחל.

יצאנו מהעיר, לשמאלי אני מבחין בנצנוצי האורות של מלון "נאות מדבר" , מעולם לא ביקרתי במלון אבל תמיד כשחלפתי על פניו התפעלתי מהמבואה למלון, שביל רחב עד למבנה כשמשני צידיו מיתמרים עצי דקל , עצם היותו מבודד ורחוק מהעיר נתן לי תחושת מיסתורין של נוה מדבר בסהרה.

כביש באר-שבע משמר-הנגב לא היה  מהכבישים הסואנים בארץ, אבל באותו לילה היה פחות מזה אפילו. עשר מכוניות חלפו על פנינו לכיון באר-שבע ואולי מכונית אחת מצאנו עוקפת אותנו וממהרת , יתכן לתל-אביב.

בצומת משמר- הנגב עצרנו , ירדנו מהג"יפ כהרגלנו לערוך מחסום ביקור.

"הכביש מת" העיר עידו.

"נחכה חצי שעה ונמשיך בסיור." עניתי.

הפניתי את מבטי לכיוון באר-שבע ואז הבחנתי   ברכה מתקרב ,

"תגיד זו מכונית או אופנוע?" שאלתי.

"זו מכונית," ובאותו רגע חלפה על פנינו.

"סטודיבקר צבאי." הכריז עידו ושנינו רצנו לכיוון הג'יפ, המנוע נהם כאילו בחוסר סבלנות, הגיר חרק קצת כשהכנסתי להילוך ראשון , הצמיגים סבבו סרק תוך שעופפו חלוקי חצץ משולי הכביש, ומיד אנחנו ברדיפה אחרי הסטודיבקר.

הכביש בין צומת משמר הנגב לבית קמה היה ברובו עיקולים ירידות, עליות ומהמורות , מה שאילץ אותנו להאט ולא להשתולל אבל גם הרכב שנסע לפנינו לא נסע מהר ככל הנראה מאותה סיבה, הבהבתי באורות הדרך תוך הפעלת סירנה לאורך כמאתיים מטר לערך ואז הבחנתי שהרכב שלפנינו מאותת ימינה ונעצר בשולי הכביש, עצרתי מאחוריו וירדתי מהג'יפ .

"לבוא אתך? אתה יודע, קצינים בכירים שולפים גם אקדחים."

"כן, נכון," חייכתי "לא אתן לו סיבה."

שמשת הרכב נפתחת, נורה נדלקת בתוך הרכב, ליד ההגה ישב סמל, מדיו מגוהצים ומגולח למשעי, אין מה לומר ייצוג נאה לצה"ל.

"ערב טוב! " שמעתי

"ערב טוב," השבתי " רישיון רכב וכרטיס עבודה בבקשה."

"משהו לא בסדר?"

"הכל בסדר חוץ מזה שהפנס השמאלי של הרכב לא פועל."

"אני מצטער לא שמתי לב, אני בא מהשדה, מאימון חורף."

"את הרשיונות בבקשה!"

ברגע זה הבחנתי בתזוזה  במושב הסמוך לנהג,

"יש בעיות שוטר ?" נשמע קול.

"אני מבקש את הפרטים של הנהג." עניתי.

"משהו לא בסדר ?"

האדם  ששכב , כן, הוא בעצם שכב במושב שהיה מוטה לאחור לבוש  בגדי עבודה וניכרו סימני אבק בבגדיו ועל כתפיו לא היו סימני דרגות, פניו שרויות בחושך ולפני שדיבר, קשה היה להבחין אם ישן הוא או ער.

"שוטר! תעזוב את הנהג ותן לנו להמשיך בנסיעה."

"מצטער, לא לפני שאני מקבל כרטיס עבודה ורישיון רכב."  עניתי בנחישות.

"שוטר, שמעת מה שאמרתי לך ,תשחרר אותנו." ואז פנה לנהג "תתניע את הרכב וסע."

או אז החלטתי להתעלם מהאדם שמחלק פקודות והתמקדתי בנהג בלבד.

"סמל, את הניירות בבקשה."

ניכר בסמל שהבקשה השרתה בו חוסר בטחון והבעת התלבטות עלתה בפניו , ניראה שאם הדבר היה תלוי בו היה ממלא אחר  בקשתי   ובלבד להיפטר מהמעמד הזה.

"אתה לא מוסר לו שום פרטים או ניירות,"

"ואתה שוטר תסתלק מיד מהמקום!"  לא מיהרתי לענות, חשתי כיצד רגש העקשנות מציף את פניי בחום וחיפשתי מילים לענות שלא יישמעו כהתגרות.

"אתה יודע מי אני ?"

כנראה שהוא שם לב שאני איתן בדעתי  והחליט להזדהות

"יש לי על הכתף " הפעם כמעט בצעקה, "אחד שתיים שלוש," תוך כדי שהוא תופח על כתפו במלוא כף היד. "אני אלוף משנה בשבילך!" קולו אפילו עלה במילים האחרונות.

אינסטינקטיבית התמתחתי מעט, ידי הימנית עשתה תנועה קצרה וחדה לעבר המצח, "המפקד," תוך כדי הצדעה, "אני מבקש את פרטי הסמל."

הנהג ישב כשידיו על ההגה מבטו בוהה בידיו, ניכרה בפניו הבעה של מבוכה הושיט את ידו לצידו , מצא את כובעו והחל  למולל אותו.

עידו, כנראה ששם לב לדרמה שהתרחשה ליד מכונית השרד העדיף לשבת בג'יפ ולא להתערב.

אוירה מתוחה שררה ביני לבין הקצין הבכיר, רעד קל עבר בגופי, לא ידעתי אם זה מהמעמד שבו הייתי נתון או מהרוח הקלה שהחלה לנשב.

"תרשום אלוף משנה אריק שרון, בלי להזכיר את הסמל!" הפעם באמת בצעקה חסרת סבלנות ובעצבנות ניכרת.

"כן המפקד." שוב תנועה קצרה וחדה, הצדעתי תוך כדי התמתחות הגוף, ידי התמהמהה על המצח. "שתהיה לכם נסיעה טובה." ופניתי לעבר הג'יפ , קצת מהורהר.

"מי זה היה "? שאלה שהחזירה אותי למציאות

"אתה יודע מי היה מפקד ה- 101"

"כמובן , אריק שרון"

"אז זה שיושב ברכב הוא אלוף משנה אריק שרון שעכשיו הוא מפקד חטיבת הצנחנים, הם בחזרה מאימון חורף".

"יש לו פנצ'ר  בגלגל האחורי" העיר עידו , הפניתי את מבטי לעבר הסטודיבקר, הסמל הוציא מתא  המטען מגבה וגלגל רזרבי והחל בעבודה. הגשם התגבר, הנהג נירטב וכדי להעמיד את המגבה במקום התכופף מתחת למכונית וכולו התבוסס בבוץ , אריק שרון המשיך לשבת במכונית כאילו מה שמתרחש בחוץ לא מעינינו.

עידו ניגש לעזור לנהג ואני ניגשתי למכונית  "זקוקים לעזרה?" הפניתי שאלה לאלוף המשנה, תוך כדי הצדעה.

"אם אתה באמת רוצה לעזור קח את הג'יפ לגבעה שממול ותאיר לנהג שלי בזמן שהוא מחליף את הגלגל." הוא עדיין היה חסר סבלנות  ועצבני אבל הפעם שמעתי גם נימה של האשמה כאילו אני אשם בכל התלאות העוברות אותו.

תמרנתי את הרכב ועליתי על גבעונת שמשקיפה על מעשיו של הנהג, עצרתי רק כשהבחנתי שאלומות האור מהג'יפ אכן מאירות בבירור, הגשם הכבד שכך והפך לזרזיפים מעצבנים בניצוחה של הרוח.

הגלגל הוחלף, עידו כולו רטוב התיישב ברכב.

"ניסע ישר לתחנה" אמרתי.

"כן"  ענה קצרות ולא הוסיף.

בירידה מהגבעה הג'יפ החליק מעט, עלינו לכביש האספלט, הבטתי לאחור , גלגלי הרכב יצרו שני פסים של בוץ, הגענו לצומת פנינו שמאלה מבלי להתעכב, אלומת האור נשברה בזרזיפי הגשם והקשתה עלי את הראיה.

שוב חלוקי הנחל  בכניסה לתחנה, תמרנתי את הרכב לחניה.

"נעשה לי קר." העיר עידו תוך כדי שהוא יורד מהרכב ומנער את בגדיו.

"לך ישר לחדר  תחליף בגדים."  חלפתי על פני חדר היומנאי, הצצתי פנימה, מעבר לדלפק ישב אלוני, בשעות הקטנות של הלילה יושב שוטר ולא שוטרת.

ואז נזכרתי בליהי ובהתכתבות, "זהו יש לי רעיון על נושא חדש למחר, נתכתב על אריק שרון ועל קצינים בכירים בכלל, מה שיפתור אותי מנושאים מביכים כמו    א ה ב ה."