לבנה אדומה - חלק 17 - / The Wolf
הרוח הקרירה ליטפה את פניהם, חבוקים הביטו בשמש העולה בשתיקה.
כשהשמש סיימה את זריחתה, הם נכנסו לבית להתכונן אל הבאות.
הם ישבו במטבח, מנסים להכין תוכניות משלהם למה שעתיד לקרות, הם ידעו שהצבא יבוא בעקבותיהם, היו לחיילי הצבא אמצעי גישוש מתקדמים יחסית ולהודורים לא היו מנגונים מודרניים אפקטיביים להסתתר מפניהם. ההודורים היו שוחרי שלום, ורק כשאיימו עליהם היו מתקיפים. כאן ניצב בפניהם איום שלא ידעו ולא הכירו, בנוסף לעובדה שהתגלו בוגדים בתוך ההודורי שכנראה חשפו מידע רגיש. "אני חושב שהסיכוי היחיד שלנו מולם", התחיל אין שם,"הוא לברוח, להגיע למקום בו נוכל להתאמן עד שנהיה חזקים מספיק להתמודד מולם."
"איך תעביר למעלה מאלפיים תושבים, שחלקם עוד ילדים קטנים וחלקם מבוגרים שמבוגרים מדי למסעות, למקום מבטחים ואיפה אתה חושב שיהיה מקום כזה?", שאלה לילך.
"מעבר להרי החושך, אולי על הרי החושך. זה יהיה מסע קשה ומסוכן, ילדים לא יוכלו להצטרף עד שיהיו גדולים מספיק, הזקנים עלולים להיכשל. להם אין באמת ברירה, הם יצטרכו לחכות כאן. הבעיה היא שאם משאירים פה את המבוגרים והילדים, צריך להשאיר איתם כוח שיוכל להגן עליהם ולעזור להם. מתוך אוכלוסיית ההודורים אני מניח שמחצית הם ילדים ומבוגרים שמבוגרים מדי למסע, נצטרך להשאיר לפחות כמספר הזה חיילים שיצליחו להגן על האיזור. מה עם בריתות שיש להודורים? אתם חיים בשכנות לעוד אוכלוסיות, האם הן מודעות לחוזק שלכם בתור עיר? אתם הרי העיר הכי מבוצרת.", אין שם החל שוקע במחשבות כשהבין שהוא, בבואו סיכן מעל ומעבר את ההודורים.
"אין לנו בריתות עם השכנים שלנו, רק הסכמים שהם ואנחנו שומרים על הפרדה. הם לא פונים אלינו אנחנו ממעטים לפנות אליהם. אנחנו יותר מדי מתקדמים, ברגע שיש בינינו בוגד אחד, דברים יכולים להסתבך. מאוד. אנחנו לא יודעים אילו פרטים הוא מסר וחשף, או אילו סודות. אני חוששת לעתיד העיר.", אמרה.
"שנינו יודעים מה הם רוצים, אותי ואותך. בואי נברח, הם לא יגעו בהודורי שיישארו כאן לרעה, הם יוכלו לחפש אותנו בכל מקום ולראות במו עיניהם שאנחנו לא שם...",אין שם השתתק כשהבין שבחיפושיהם החיילים עלולים להיתקל בדברים שלא אמורים להיחשף לעיניהם.
"אם נצא מהעיר לכיוונם ונגרום להם לרדוף אחרינו...אולי נצליח להסיט אותם ממסלולם, אבל יש בעיה קטנה, מה אם אנחנו רק החלק הקטן של מה שהם רוצים להניח עליו ידיים? מה אם מה שהם מחפשים הוא לא רק אותנו, אלא מידע ונשקים? נשחק לידיים שלהם אם ניתן להם להניח עלינו את הידיים. נצטרך להחריב את כל הנשקים שנמצאים בעיר, את כל המידע שההודורי אספו במשך השנים. אני רק מקווה שיש מספיק הודורים צעירים יחסית שזוכרים את כל המידע הזה. אחרי שהמלחמה תיגמר והצבא השחור יובס...נוכל להתחיל לבנות מחדש.", אמר אין שם.
"אני חוששת שאתה צודק, ושנינו נצטרך לברוח איך שהמלאכה תסתיים.", אמרה לילך.
הם ישבו כמה דקות בשקט, אין שם תפס בידה של לילך והם רצו לחדר הישיבות, מחשבותיה של לילך רצו, היא עוד לא הרגישה מספיק חזקה לחזור לשם, אך ידעה שהמצב לא סובל דיחוי, היא תתמודד עם רגשותיה אחר כך, כרגע יש לה דברים יותר חשובים על הפרק. אין שם הרגיש את מחשבותיה החולפות הוא חיזק מעט את אחיזתו בה כדי שתדע שהיא לא לבד, שהוא איתה. הם טסו במעלה המדרגות והתפרצו לחדר הישיבות. ההודורים שישבו מסביב לשולחן הביטו בהם מופתעים.
אין שם החל סוקר את כולם במבטו.
המתח גאה באוויר, כולם הביטו בו במתח ועצבים, לילך ידעה מה עומד לקרות וידעה שאין שם צודק בצעד שהוא נוקט למרות ההפרה הבוטה של הכללים, כיוון שזו היא עת מלחמה ולא עת שלום.
אין שם לא טרח להסביר, נבעה ממנו עצמה שמעולם לא חוו לפני כן. הוא הצליח להביט לכולם בעיניהם, כולם חוץ מלילך שעמדה לצידו מתחבאת מעט מאחורי גבו, הוא החל להפשיט את נפשותיהם, חושף את פרטיהם ואת סודותיהם של כל הנוכחים. היו שניסו להתנגד אך כוחם ונסיונם לא עמד מול עצמתו של אין שם, היו שניסו להסתיר דברים מסוימים אך לא צלחו בכך, אין שם חשף את כל סודותיהם. סודותיהם ומחשבותיהם וכל נימי נפשותיהם נחשפו לעיני אין שם ולעיניו בלבד. הידע זרם ממנו אל לילך, שותפתו.
הכעס גאה מסביב לשולחן ברגע שאין שם סיים את החקירה שלו.
הוא ווידא שאין בוגדים מקרב ההודורים היושבים בחדר.
הזעם שטף את החדר בגלים, כולם הביטו בו במשטמה.
זרמי חשמל התעופפו באוויר.
- המשך יבוא -
