מה כבר יש לי לעשות? פעם הייתה לי עבודה. הייתי קמה בחמש בבוקר, מציצה החוצה דרך התריסים ורואה שחור. אבל, תמיד ידעתי שבעוד חצי שעה יהיה אור. עכשיו אני סוגרת את התריסים ורואה שחור. אבל, גם יודעת שמחר לא יהיה אור.
עכשיו אני קמה מתי שהנשמה שלי מתעוררת ודוחפת אותי, ממש מגלגלת אותי מהמיטה. לפעמים אני משאירה את העיניים שלי סגורות כדי להיזכר בחלומות, להיפרד מהם לאט, שלא יברחו. החלומות הם לפעמים הסיפורים שלי בחיים. אף פעם לא למדתי לקרוא, אז ככה הסיפורים באים לי במקום זה, בחלומות. לכן, אני משאירה את העיניים סגורות שלא יברחו הסופים של החלומות.
אני יושנת עם הבגדים. רק את הנעליים אני שמה ליד, על הרצפה. ככה עם הבגדים לא קר לי. ככה לא נורא שיש לי רק שמיכה אחת ויש לה הרבה חורים וגם קצת ריח רע, כי מצאתי אותה ליד ה'צפרדע' בחורף שעבר. אולי מישהו שֹם שם בכוונה בשבילי.
'צפרדע'. אף פעם לא ידעתי שקוראים למכולה של האשפה – 'צפרדע'. עד ששמעתי את הגברת השכנה צועקת לבן שלה: יהושע, תיקח את האשפה ל'צפרדע'. יהושע הגיע אחרי כמה דקות עם שתי שקיות שחורות קשורות בסרט צהוב והניף אותם גבוה ושחרר. שתי חתולות קפצו משם החוצה אל הכביש בגלל התנופה החזקה של יהושע. יהושע נבהל ורץ משם. אותי זה הצחיק, אבל לא צחקתי.
עכשיו העבודה שלי היא בלי כסף. כל יום, בלי שבת, אני באה ליד ה'צפרדע', פותחת את הכיסא עץ ששומרת ליד הגדר. הוא קשור שם עם מנעול ושרשרת, שגם מצאתי פעם, דווקא ליד המכולת של חיים. בטח מישהו שכח ואלוהים אמר לי: קחי, סימונה, קחי. לקחתי. אני יושבת בצד ליד הגדר על הכיסא עץ שלי. עושה עצמי יושנת כשמישהו מתקרב. אבל, טיפה משאירה את העין מציצה,שאם משהו חשוב יבוא לשם, שאני הראשונה ידע. נגיד, בגד או כר למיטה, או קומקום...פעם אישה אחת באה ל'צפרדע' עם קומקום ביד והחוט נמשך על הרצפה. ככה הלכה. איך שזרקה את הקומקום ב'צפרדע' והלכה, אני קמתי מהכיסא עץ שלי וישר שמתי ת'כפפה, הכנסתי יד בזבל והבאתי את הקומקום. עד היום יש לי מים חמים בגלל האישה הזאת. היא לא יודעת. אישה טובה.
יש גם איש אחד, סבא, הוא מביא לי לפעמים אוכל בקופסה ומניח ליד הגדר כמו לחתולה. אני עושה ת'צמי יושנת, כמו תמיד במקרים האלה. הוא מתקרב, רואה שאני לא רואה, שֹם והולך מהר משם. בטח לא רוצה שיראו מה שהוא עושה. אחרי ככה כמה דקות אני מתכופפת ולוקחת את האוכל בתוך הסל שלי. לפעמים הולכת הביתה לקצת ואוכלת לי לבד מהקופסה את האוכל של האיש-סבא. אין לי מקרר. פעם היה. עד שלא עבד ואלטע זאכן בא ולקח בלי כסף. האוכל שלו תמיד טעים. אולי אישה שלו מבשלת. אולי היא שולחת אותו שיביא לי. ככה זה כמו הסכם ביננו – שֹם ואני לא רואה כאילו. אני לוקחת ושמחה, מודה לאלוהים ששֹם לי איש כזה ברחוב שלי והוא כאילו לא רואה שלקחתי. ככה אלוהים מסדר את המשחקים של החיים.
אני, העבודה שלי זה ללמוד על אנשים. על אנשים לומדים מהזבל שלהם. ככה, הזבל אומר על החיים. יש אנשים שבאים עם שקית בסרט, כמו מתנה, הכול נשאר נקי, גם הידיים שלהם לא מתלכלכות. אלה בטח עובדים במשרד ויש להם גם נעליים מצוחצחות, התיק שלהם מעור לא פלסטיק, זורקים את הזבל שלהם ב'צפרדע' שלי ונוסעים באוטו נקי, שלהם, פרטי. אלה זורקים את השקית ישר, היד מתוחה גבוה, לא להתקרב ללכלוך של ה'צפרדע'. יש כאלה באים שקית פתוחה ודוחפים ואז הכול נשפך פנימה ומזה הריח שמה נורא. יש גם באים עם הפח והופכים הכול פנימה ככה, לא 'כפת להם שמישהו אחר יריח את הלכלוך שלהם.
ואני, מרוב שנים שיושבת ליד ה'צפרדע' שלוש משמרות ביום, נהיה לי תחת גדול. לא זזה כמעט. מה יש לי כבר לעשות? מה נשאר לי ענין? פעם בשבוע נכנסת בחדרון שלי למקלחת עושה דוּש. בכל זאת, בשביל עצמי. המים קרים, גם אין סבון. פעם היה. נכדה שלי הייתה באה, מביאה. עכשיו נסעה. יותר אין מישהו שבא. עירייה מוותרת לי על תשלומים, יודעים אני עובדת ליד ה'צפרדע', משקיפה.
אם בא מישהו, שֹם ליד, לא בפנים, סימן יש לו נשמה. יודע מישהו יקח מתנה. פעם מישהו בא ושֹם שם דובי גדול פרווה, ענק. לקחתי. שמתי בבית שיהיה ככה בפינה. מסתכל עלי כול יום כשאני באה חזרה. כאילו מישהו אומר לי 'שלום' ברכה.
עכשיו אני כבר עייפה. עוד מעט חושך אפילו שאני יודעת שמוקדם. זה בגלל החורף. עוד מעט אני נועלת ת'כיסא עץ שלי בגדר והולכת סיבוב, כאילו במקרה ליד המכולת של חיים, אם נשאר משהו משאירים בארגז ואני כאילו בלי לראות לוקחת לסל שלי והלב נהיה שמח.
בלילה הזה החלומות לא יהיו רעבים.
ככה בחיים.
