הם הלכו בתוך היער השחור, מנווטים את דרכם דרומה, הרחק מהעיר. כשעצרו לרגע לפני העלייה על ההרים השחורים הביטו אחורה, אל מה שהיה עד לא מזמן ביתם. הם ראו את לשונות האופל מחריבות את המעט שעוד נותר מהספרייה, המעבדות והנשקייה. הם הותירו מאחור את עשן העבר, פניהם אל העתיד הקודר, יודעים שעומדת להגיע תקופה קשה. אך התקווה לא אבדה מליבותיהם, בנשיקה ארוכה ושקטה, חבוקים המשיכו במסעם אל הלא נודע.
הם הביטו תכופות אחורה, מנסים לפענח את מצב העיר לפי כמויות העשן שעלו לשמיים. הם ניחשו שהצבא השחור כבר הגיע אל הכפר, הם תהו מה עלה בגורלם של ההודורים.
הם המשיכו לעלות אל ההרים השחורים. לעת ערב עצרו והקימו מחנה.
מדי פעם בפעם נשמעו שאגות לא מוכרות וצלילים כהים של יער אפל, הקולות עוררו באין שם ולילך צמרמורות.
המדורה עוד דלקה כשסיימו לאכול, לילך נכנסה לשק שינה שלה, ראשה מונח על רגליו של אין שם. אין שם הוציא את הספר:"תולדות ההודורים מבריאת העולם ועד ימינו". הספר היה עב כרס. כשאין שם ביצע את פירוק הנשמה לאביה של לילך הוא גילה פרטים שהתבררו כשימושיים. הוא לא ידע אם ראש ההודורי טרח להראות לו את הפרטים האלו בכוונה תחילה או שמא הם פשוט צצו בדרכו. הוא החל מדפדף בספר שכולו כרובו היה בנוי מעצי משפחה. הוא הגיע לליל הלבנה האדומה, התאריך בו הוא ולילך נולדו. כפי שציפה מצא את שמותיהם של אביה של לילך, אמה של לילך ואת שמה של לילך בעמוד הראשון. הוא עבר לעמוד השני, שם היה כתוב שם אחד. נשמת הדרקון. השם העביר רטט באין שם, לילך הרגישה ברעד והתעוררה משנתה הקלילה. היא הביטה בחוורונו של אין שם ונבהלה, היא מיהרה לקום, לראות מה עורר כך את חיוורונו, בעמוד שנחשף לעיניה ראתה את שמו. היא הרגישה שזה השם הכי נכון לאין שם, אחרי שחקרה את עמקי נשמתו ידעה שזה השם שהיא רוצה להעניק לו, עוד לפני שאביה פלט אותו לפני שנשמתו פרחה. העוצמה של אין שם תאמה את עוצמתם של דרקונים, חכמתו שאבה מחוכמת הזקנים, ידע העולם היה פרוש לפניו ובה בעת נעלם מעיניו, נשמתו הייתה אפלה בהחלט, אך נגיעות האור הפזורות העניקו לו רובד חיובי, הדרקונים נתפסו בעיני העולם כיצורים אפלים, אכזריים, גם אין שם היה כך בעיני רבים, נשמתו הייתה אפלה רק בגלל שכך הסביבה ראתה אותה, רק בגלל שכך הסביבה אילפה את אין שם להאמין.
"נשמת הדרקון", לחשה לילך לאין שם.
הרעד גבר באין שם. השם התאים לו, הוא הרגיש את השם מתפשט באיבריו, חושף את אמיתותו, את כוחו, נוגע בנימי נפשו ומרעיד את המיתרים העלומים. שלמות פשטה באיבריו.
הוא הרגיש אותם לפני שהתקרבו, הוא ידע שהם שם לפני שהם היו שם.
הכנפיים שלו צמחו במהירות, זנבו הארוך החל יוצא מאחוריו, רגליו גדלו, ידיו גדלו, גופו התארך והתעבה, הראש התארך והתעבה, שיניו גדלו בתוך לסתו הגדלה והולכת. צבעו היה שחור אפל שנצנץ כאבני חן כהות, קשקשיו היו קשים וחזקים, עיניו היו אדומות כאש שפעמה בלבו. לילך הייתה לצידו, נפעמת. הוא לחש את שמה בתודעתה וגם היא החלה הופכת לדרקון. צבעה היה לבן צח, אך צבעה לא בהק או נצנץ כאבני חן. עיניה היו אדומות כשלו.
הם חשו בסכנה ביתר בהירות, ראייתם התחדדה פלאים והם יכלו לראות למרחקים. הם קלטו בחושיהם החדים פי כמה את הפולשים. הם ארבו לפולשים וחיכו לרגע המתאים. הפולשים נראו כזוג אינדיאנים, נוצות הזדקרו מראשיהם, אזוריהם המוצנעים מכוסים בבד כלשהו, בידיהם אחזו חניתות.
השמש עמדה לשקוע ודמם עמד לרסס את אדמת היער, אך בשנייה שעמדו לטרוף אותם ולחסל אותם,
הביטו שני הפולשים שנראים-כמו-אינדיאנים לשמיים וקראו בשמו של נשמת הדרקון.
"מתנות הבאנו לך כבוד נשמתו, היום שידענו שמגיע הנה הגיע, דמך מלא עכשיו, עכשיו אתה הודורי לכל דבר, בוא אלינו קבל מתנתנו, פנינו לשלום.", הם נכנסו זה לדבריו של זה בהרמוניה משונה למדי, קולם היה אחד ובכל זאת היה התגלמות של שניים.
חשדם של לילך ונשמת הדרקון לא פג, אך הם ידעו באורח מוזר ולא מוסבר שלא יאונה להם כל רע מזוג הפולשים המוזר.
הם חזרו לצורת האנוש שלהם.
השמש שקעה בגוונים של אדום וורוד שגרמו לשמיים להסמיק ולעננים להרהר בעתיד הרחוק.
לילך ונשמת הדרקון נולדו היום מחדש, כאן סיפורם מתחיל מחדש.
אהבתם פעמה חזק בלבם, שלמה יותר, חזקה יותר.
העתיד נראה מלא תקווה פתאום.
- המשך יבוא -
כל הזכויות שמורות לThe Wolf
All rights reserved for The Wolf
