מין יום שכזה

מין יום של עיבוד.

יום שבו נמאס לי לקלוט דברים חדשים. כמה שפחות גירויים מבחוץ. כמה שיותר גירויים מבפנים.

יום של איחוי. של סדר פנימי.

של הצפת זיכרונות ורגשות. של מיון ושל בירור – מהו המוץ ומהו התבן?

בקיצור... יום של כתיבה. עצמית. של חיפוש. של הרמוניה, אסתטיקה.

יום ניקיון הנפש. ספונג'ה רוחנית. של קרצוף הנשמה, וניגוב... גם מאחורי האוזניים.

היה היה פעם תינוק. שגדל לילד. שגדל לנער. שגדל לבחור. שגדל לגבר. שיגדל למבוגר. שיגדל למזדקן. וזקן. וקשיש בא בימים. ומת.

פעם היה תינוק. שרצה להרגיש בטוח, ולא הבין מדוע הרגשת האימה מתנגבת ומפתיעה אותו כל פעם מחדש?

פעם היה ילד. שרצה לשחק, ולא הבין למה הוא צריך לבחור – הרי בדימיונו הוא יכול להיות ולעשות הכול. אז למה במציאות זה לא ככה?

פעם היה נער. הוא נכבש בייסורים של אהבה, של אידיאלים. נשטף בים של כמיהה אל דברים שחיכו לו רק מעבר לפינה, ועדיין נראו לו כל-כך רחוקים.

פעם היה בחור. שהתחיל לגשש את העולם במו ידיו. וגילה את טעמיו המתוקים והמרים, טעמים חדשים. והרוח שבידרה את שערו, לעיתים סימנה חופש, ולפעמים בדידות.

יש עכשיו איזה גבר, שכותב לעצמו. מקווה שזה יעזור, שיש בזה תועלת, למשהו, למישהו...

פעם הוא היה מדבר אל אלוהים. היום כבר לא בריא להגיד דברים כאלו, אז הוא מדבר אל עצמו. ואולי אין הבדל בין השניים...

היה הייתה פעם ילדה. נערה. אישה.

בתחילה הייתה קרובה אליו. אך לאט-לאט התרחקה. ופתאום, מרחוק, נראתה כמו אלה. כמשהו חמקמק, בלתי מושג. משהו נשגב. ומיום ליום תחנוניו גברו לרחמיה. כמעט שאיבד עצמו לדעת. עד שבאה אחת וריחמה עליו. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. ועוד... עד שחזרה ונהייתה קרובה. והיום לעיתים מרחמת עליו, ולעיתים... מרחם עליה.

יום שבו פתאום מגלים את היופי, המשמעות הסימבולית העמוקה, שבין "רחמים" ל-"רחם האישה".  

יום שבו מסתכלים על העקבות שהשארנו על הדרך. ומנסים לראות – האם אפשר עדיין למצוא את הדרך חזרה? או שמא העקבות נמחקו בסופות החול המדבריות? התכסו בשלג. נשטפו בגשם. נמחו מן הזיכרון.

יום שמנסים להבין – מה אבד בדרך?

אבדו זיכרונות. אבדו מקומות. אבדו ריחות וטעמים, ותחושות, ופחדים.

אבדו אנשים. חלקם לתמיד, חלקם – אולי ישובו ביום מן הימים...

אבדו שמות. אבדו ידיעות.

אבדו אהבות? האמנם ניתן לאבד אהבה, או שמא כמה שרק ננסה לשכוח, לא נצליח להסתיר מעצמנו את אותה אש שלעולם אינה כובה?

אבדה הדרך? או יותר נכון – אובדן הכיוון? נראה לי שעדיין לא אבד הכיוון של המצפן הפנימי שלי – במקום צפון יש חסד ואמת. ואותם אני רודף, ולפעמים גם משיג.

יום שבו מנסים להציג דמות מכובדת במראה הפנימית של הנפש. להציג לעצמך אני שהוא לא מכוער, אלא יפה ואנושי. אני שתוכל להזדהות איתו, שתוכל ללכת איתו עוד כברת דרך, במסע ללא סוף וללא התחלה. יום שבו מוחקים תמונות שלא יצאו טוב, ומחפשים זווית טובה לצילום. הו – ככה מותק! בדיוק שם – אל תזוז!

יום – שעומד להיגמר. ובקרוב נצלול שוב אל תוך בליל המאורעות שנקרא המציאות. ננגב את האדים מהחלון, והנוף שבחוץ יראה קצת יותר ברור. אבל הנוף שבפנים שוב יאטם, עד שעוד יום שכזה יופיע בדרך.