חלק ראשון:
אני אומר לעצמי לא להתעצבן, אז מה אם אני כבר זקן, ולא נראה שיש טעם למשהו, או בכלל.
האחות שוב פעם עוברת, לפי רעש הנעליים, ואני לתומי מסיט את המבט לעבר הדלת, כנראה שלא התרגלתי, שלא להפנות מבט לכול דבר חדש קורה, אפילו לדוגמה אם מישהו פותח לפתע את הדלת, ישר אני בודק מי נמצא שם, את מי ציפית לראות? אני שואל את עצמי, מלאכים לא פותחים דלתות. הצעדים מופסקים לרגע, וחוזרים לכוון החדר, האחות מופיע ושואלת אם אני צריך משהו, אני מהנהן בשלילה ושוקע במחשבות הרגילות שלי, שעוזרות לי להעביר את הזמן. מדי פעם שכבר אני מרגיש שאני מאבד את הביטחון, ומרגיש שאני נעשה רחוק "ברגע שאני חושב שאני רואה את המציאות מתהווה" אני קורה לאחות בפרץ של בהלה: שמרית, שמרית... אני לא ילד, אבל גם אחד בגילי שם את עצמו לפעמים במקומו של ילד, אולי אני פשוט שוכח שאני נשארתי ילד של העולם. מה יש לעשות כבר בגילי, אני אומר בעייפות, לקרוא ספרים - העיניים כבר טרוטות, לדבר - על מי מבין כול האנשים שאהבתי נשאר להגיד משהו אישי, שיצער אותם או ישמח אותם לחשוב שאני חושב עליהם בצורה הזאת. הגוף כבר חלש ולא מתפקד, אולי רק המוח, המחשבה היא זאת ששומרת עליך, מעסיקה אותך, קופצת, ומשתוללת, כילד בגן משחקים, רק היא זאת שנעשית צעירה ככול שאני מזדקן. שמחה לוי נלך לאכול , שמרית אומרת בקולה הרענן ומוציאה אותי לאט, לאט על כיסה גלגלים לחדר האוכל, אותי ראשון ואת יצחק: הבן-אדם השני שמתגורר איתי בחדר- אחרי. בעדינות שמרית מאכילה אותי ואת האחרים, אף אחד לא ממהר לשום מקום יש זמן להאכיל פה, פה. אחרי הארוחה האחיות מפנות את הכלים, ואנחנו יושבים ומפטפטים, בוכים, צועקים, בקולות שונים, אבל למי זה בכלל איכפת.
יצחק תחייך קצת יכול להיות יותר גרוע אני אומר בסרקסטיות מנסה לשבור את השתיקה של אחרי הארוחה, וחושב לעצמי שיהיה הרבה זמן לשתוק. האמת היא שמבפנים אני מרגיש כבר הרבה זמן שליו, הוא פונה אלי, גם אם אני יחייך לא יראו עלי, אבל מבפנים אני מאוזן, הנפש שקטה. "אז איך נשאר לעשות שמח?" אני חוזר אליו בשאלה "מה מבדיל בין שיגרה להנאה? אהה יצחק, מה עושה אותנו אדוני הזמן?," "מה כול כך מצחיק בצורה שבה אנו חיים?" הוא חוזר אלי בשאלה. "שוב נפלת על השכל, שום דבר! מתי תלמד להבין שאנו לקראת החשיכה הגדולה, ברגע שאישתי נפטרה ידעתי שהזדקנתי, הזמן רק נתן לי עדנה שהנה אני קרב לסגור איתה מעגל, הזמן יפסיק לפסוח עלינו בקרוב." "תגיד" אמרתי לו הפעם באיזה מין שעשוע, "למדנו משהו מכול זה?," אבל הוא הסתכל עלי במין מבט נוקשה, רואים שיש לו צלקת גדולה מאשתו, יש דברים שלא עוזבים אותך גם שאתה סתם חיי יום, יום. "שמרית באה," אני אומר "תחייך אליה לפחות, שתדע שהיא עושה עבודה טובה, טוב אחי." וחייכתי לקראתה. "איפה שני המאהבים שלי," שמרית אמרה. "אנחנו כאן. מתווכחים למי יש לך יותר רגשות כלפיו." "נו לפחות אתם לא מתקוטטים עלי," וחייכה לעבר כול אחד מאתנו שנקבל את דבריה בחיבה. "נו את מי אני יחזיר ראשון לחדר, אולי שמחה? אהובי הצעיר." שמרית עניתי "אם לפחות חצי מהדברים שאת אומרת היה אמת היינו במצב טוב, תני גז, תובילי."
חלק שני:
ברקע התנגנה מנגינה שהכרתי, שאלתי את שמרית אם היא מכירה את הלהקה, הסתבר שלא, אני לא חושב שהיא השקיעה הרבה זמן במחשבה, הרבה פעמים זה או שאתה יודע משהו או שלא, אבל מידי פעם המאמץ שלך משתלם, איך שלא יהיה לא נראה שזה מה שהעסיק אותה באותו רגע. הגענו שמרית אמרה, אם אתה צריך משהו, אל תתבייש לקרוא לי. שמרית אמרתי, תנסי לעודד את יצחק, תני לו מילה טובה נראה שהוא שוב פעם שקוע במחשבות על אשתו. מה רע בזה היא ענתה, ומיד הסתובבה ויצאה. תפסיק לזמזם. מה? שאלתי בפליאה. תפסיק לזמזם יצחק אמר בקול תוקפני. אהה אני מזמזם אפילו לא שמתי לב זו המנגינה הזאת שתקועה לי בראש כול הזמן, אפילו אני לא יודע איזה להקה זאת. זה שיר של שלמה ארצי הוא ענה, לא של להקה מטופשת. באמת עניתי, ואיך קוראים לשיר? שאלתי. אני חושב שדות של אירוסים, הוא ענה לאחר התמהמהות. תגיד שמרית אמרה לך משהו? שאלתי אותו. שמרית דיברה אתך?, נאלצתי לשאול אותו עוד שוב פעם כי הוא התעלם מהשאלה הראשונה שלי זה ממש קשה לדבר עם מישהו ששקוע במחשבות הפרטיות שלו בזמן שאתה מנסה לדבר איתו. כן היא שאלה אותי למה אני מתחפש מחר במסיבת פורים? הוא ענה לבסוף. מתי בכלל יוצא פורים? לא מעט דברים הזנחתי מבית הספר, אני לא יודע למשל מתי כול חג, וחג. ומה שכן אני יודע, אני כבר לא יודע מאיפה אני יודע את זה, בכלל אני לא זוכר מאיפה אני יודע דברים, פשוט כך, לא שווה להתעמק בזה, עכשיו, או בכלל בשביל מה?. אבל יצחק לא ענה לי. למה היא אמרה שהיא מתחפשת? אמרתי. היא אמרה שזאת הפתעה. עשה לי ממש טובה שהוא ענה. אני חושב שאני יכול לנחש למה היא מתחפשת!. תשתוק יצחק אמר בקול נטול חיים, אני שונה שאתה נהיה סנוב שיודע הכול. אני לא מתנשא, כבר מזמן הפסקתי לחשוב שמישהו שם על מה שאני אומר, תבין אני אומר את הדברים מתוך גילוי, אני יצור חברתי!. הייתה שתיקה, אז שוב התחלתי לחשוב, חשבתי על שם השיר הזה שדות של אירוסים, וראיתי בעיני רוחי הרבה פרחים אבל במקום אירוסים ראיתי פרחים אני לא יודע אם מישהו מכיר, פרחים שגדלים להיות מסכות בכול מיני צבעים וגדלים, שדה של פרחים כאלו, וחשבתי על זה, עד שנרדמתי. שהתעוררתי כבר היה ערב, יצחק לא היה בחדר, ומישהו פתח את החלון. שקעתי במחשבות עד שלא שמתי לב שמישהו נכנס, שמעתי צליל של כפית בכוס, ואז ראיתי את שמרית מתבוננת בי. לא מספיק לך לחלום שאתה ישן אתה גם חולם שאתה ער, היא צחקה. לא סתם חשבתי לעצמי. מה? אם מותר לשאול. בעצם נזכרתי במשהו שהייתי נער, אמרתי, והמשכתי. את יודעת טיילתי עם הכלב שלי שלא זוכר את השם שלו, אבל הדמות שלו מאוד ברורה לי. הלכנו, והלכנו עד שכמעט הגענו לשלולית גדולה שחסמה את הדרך שלנו, ראיתי שעניין הכלב מסקרן אותה, אז המשכתי בלי להפסיק, איך שחשבתי אם להמשיך לצעוד לעבר השלולית, או לחזור, הכלב שלי הביט בי, חשבתי אז שבמבט נבון, אבל אז הוא נכנס לטירוף. הוא רץ כמו משוגע לעבר השלולית קפץ פנימה בהתלהבות, הסתכל אלי במבט שאני לא ידעתי איך לפרש אותו, ורץ לעברי, הכלב המשוגע עשה את הפעולה הזאת עד שהגעתי לשלולית כמה פעמים. בכול אופן אני זוכר שהגעתי כבר קרוב לשלולית ראיתי שמישהו כבר חשב אם לחצות את השלולית בעבר, וזרק כמה אבנים בתוכה כדי לדלג מעל האבנים לצד השני. בסופו של דבר נרטבתי קצת שעברתי אותה והמשכתי בדרכי בלי מאמץ. סיפור יפה שמרית אמרה, אז שום דבר לא קרה והיום אתה פה. אני לא יודע, נכנסה לי פתאום תחושה של מועקה, מה אתה לא יודע? שמרית אמרה. אני לא יודע למה אני מתכוון שאני אומר דברים, עניתי. יש הרבה אנשים שלא יודעים בדיוק למה הם מתכוונים במילים שלהם, אבל שהמחשבה מבשילה הם פתאום מודעים אליה. מכול הדיבורים הרגשתי מעין כזאת קרבה אליה, אז התחלתי לדבר והסתכלתי לשמרית על השפתיים, אמרתי לה דברים שהייתי מנסה לומר לבחורה שאני רק רוצה להשכיב, אבל ידעתי שאני לא יגיע לשום מקום, בכול אופן היה חשוב לי לשמור על הקרבה שנוצרה, ואז משום מקום הרגשתי שאני עומד לפרוץ בבכי, ובכיתי. השפלתי מבט, ובכיתי. ולפתע שמרית שמה את היד שלה על הלחי שלי, ואמרה לי, אתה יודע שאתה לא לבד. ולרגע אחד ברור הרגשתי התפרצות של רגשות, שלא הייתי מצליח להגיעה אליהם רק אם הייתי בוכה, ואיכשהו שמחתי שהיה לי הזכות להבין את זה. אני חייבת לטפל בעוד כמה אנשים, אתה מבין? אמרה לאחר זמן מה, ויצאה לה. נשארתי לבד, פתאום תקף אותי פחד כזה לא יודע מאיפה שהנה אני עוד מעט עומד למות, התחלתי לחשוש שכול האיברים הפנימיים שלי קורסים, השפה שלי התייבשה הייתי מודע רק לעצמי, נאנחתי. שכחתי משמרית ומיצחק ומכולם, נתקפתי חרדה, אני חושב שהתעלפתי.
שהתעוררתי בבוקר הרגשתי הרגשה של פיכחון. נגעתי בלחי שלי שבה שמרית נגעה ביום לפני, וזה עורר אותי מאיזשהו מצב שבו הייתי נתון. לא שמתי לב לזמן עד אשר שמרית נכנסה. אנחנו לא רעבים? שאלה. הנהנתי, ונתתי לה לקחת אותי. בארוחה אמרתי לשמרית שבבוקר לוקח לי זמן עד שאני מתרגל לקצב החיים החדש שהיום מכתיב, אני די מהר מתייאש מלחשוב מה עוד אני צריך לעשות, ואם בכלל יש משהו חשוב שאני צריך לעשות. היא שמעה את הדברים, וענתה לי בצורה כזאת שחשבתי לעצמי שהרבה פעמים לבן- אדם אין תשובה חד משמעית אז הוא יורד עליך קצת. בסוף היא סיימה את דבריה בכך שאמרה לי שאני כול הזמן מדבר גבוה, אני אמרתי רק שאני יודע. למה אתה מדבר רק מילים חשובות? שאלה. אז עניתי, את לא חושבת שבן-אדם בסופו של דבר רוצה להגיע למשהו?. כן, היא שקלה את דבריה, אבל צריך גם לחיות את הרגע, לא כול הזמן חיים באפיזודה. לאחר הארוחה ישבנו יצחק, שמרית, ואני בחוץ, ככה היה נעים, אבל לא דיברנו, אז כרגיל התחלתי לחשוב. אני נזכרתי בפרחים בצורת מסכות שחשבתי עליהם, ודמיינתי שכול פרח הוא אדם, בכלל חשבתי שזה שדה של אנשים, מין מטאפורה כזאת, ושאלתי בלחש: מה אנחנו יודעים על הגיבורים? ושתקתי. שמרית ענתה, אתה יכול להסביר יותר. אז הסתכלתי לכוון יצחק, ומבטנו נפגשו, ואמרתי. מה אנחנו יודעים על האנשים שעולים מבחינה רוחנית?, ככה בערך לזה אני מתכוון, הוספתי. יצחק מהר מאוד אמר, הכול קשקוש!. לא ניתן לדעת אם את חכם או סתם טיפש, אם יש לך כסף אתה יכול לחיות כמו מלך, וזה מה שחשוב. יצחק הזה יותר מידי מציאותי, שקשה להגיד משהו אחרי תשובה כזאת כמו שלו. אבל האם באמת זה המצב?. שמרית ענתה אחריו, אנחנו קולקטיב לא משנה בסופו של דבר אם אתה גבוהה מבחינה רוחנית, אנחנו ביחד באותה סירה. הרגשתי לא מסופק, מין הרגשה שאתה לא יכול לשבת ולשתות את המשקה שלך בשקט. ושאלתי בקול, מה אנחנו יודעים עליהם?. שמרית הסתכלה על יצחק, שמחה אנחנו לא יודעים כלום על מישהו אחר. גם אם אנחנו חושבים שאנו מכירים אותו. אנחנו לומדים כול הזמן משהו שמשנה אותנו. לגיבורים שלך, יכול להיות שהחוויות שהם עוברים הם כאלה שאפילו כף רגל של אדם אינה יכולה לדרוך על המעיין שמהם הם נובעים, מיופיו, וחשיבותו. אבל באמת אנחנו לא מסוגלים לדעת!. הרגשתי עייף. יצחק אמר אז שכחנו את פורים היום? אולי תתחפש לאחד הגיבורים שלך!. יצחק שבר את המתיחות במשפט אחד, והחזיר אותי איכשהו למציאות.
בערב הייתה המולה, הרגשת שמשהו עומד לקרות, אבל אולי בגלל שהתרגלתי למקום, לא הרגשתי הרגשה שסוחפת אותך מהרגליים, הרבה פעמיים רק הליכה למקום חדש, אפילו אם הוא סתם איזה חור גורמת לך להשתין בעמידה. אבל הרגשתי לא יודע מה להגיד, אני מניח שזה כמו שאתה מבטא מילה למשל עונג, ורק אם אתה עברת הרבה חוויות שתיארת אותם שהם גרמו לך עונג, אתה יודע בודאות למה אתה מתכוון שאתה אומר אותה, אבל להרגשה הזאת אף פעם לא מצאתי מילה, אז זה רק משהו שאתה יודע בחושים שהוא קיים. כול האחיות נכנסו ויצאו ועשו רעש. שמרית נכנסה. תבקש קסם מהפיה הטובה, והניפה שרביט קטן שקנתה. אני רק השתמשתי בהומור גרוע, ואמרתי, שתתגשם המשאלה מהשנה שעברה!, והיא נגעה לי עם השרביט בראש. ישבנו כולנו בחדר אוכל שהפך זמנית לארמון, כמובן בחיקוי זול. הופיע קוסם שדווקא עשה עבודה טובה. איך הוא עושה את זה! שאלתי את יצחק, שנראה מרוחק. תראה איך הוא מעלים את הסיגריה, הוא זריז. אחרי ההופעה של הקוסם הייתה שירה בציבור. כול האחיות שרו, וניסו לעשות שמח, עד שאחת, מישהי, התחילה לצעוק כרגיל. מישהו אחר שבר כוס, פניתי ליצחק, וחשבתי להגיד שהערב מתחיל להתחרבן, כמו שהוא היה אומר. אבל רק ראיתי אותו ממלמל, איפה את אסתי!, למה את לא עונה?. התחלתי להיות לחוץ, הצעקות של האישה הלכו והתחזקו והרגשתי שאני נופל. צעקתי לשמרית שתיקח אותי החוצה, ממש צרחתי, שהגרון שלי כאב. בחוץ שמרית אמרה נרגעת, ואני רק מחשבה מסוימת שנתליתי עליה עמדה לי בראש, וניקרה לי ככה, ואמרתי יודעת מה הייתי מבקש!. היא שתקה, כדי שאני ימשיך לדבר, ולמרות שהיה קריר לא הרגשתי באותו רגע קור רק משהו עמוק שמצא פרצה החוצה, ואני חייב להוציא אותו. את יודעת הייתי ליום אחד אחרון רוצה לחזור להיות בגן, ושכולם התייחסו אלי כאילו אני משלהם, ושהגננת תגיד מילים חמות על הציורים שאני אצייר. ובשיחות למשל אם הגננת תשאל למשל: מה זה מכונית? אני אצביע, ואם היא תרצה שאני אענה, אני אגיד שזה משהו שעוזר להעביר אותנו ממקום למקום. ושכול הילדים בגן יאספו את תיק האוכל שלהם וירוצו לעבר ההורים שלהם שמחכים להם בכניסה. הייתי רוצה לעזאזל, שגם לי מישהו יחכה שם. מישהו שייקח לי את היד ויוביל אותי, לא יודע לאן.
