אדמה

ניצני תבונה צצים בליבה,

זרעים ניטעו, הושקו, לשמש נחשפו.

מוססו באור גווניהם קוציי עבר נשכח

דו שיח עקר נעקר כל דרדר

משורשו היבש, חסר תוחלת.

אדמה טהורה, מדושנת, עונג

פשט גופה העירום קרניים חפנו.

מילים, הברות נמסות אל גן

פורח נשמתה ממלא

עד כלות.

שאלות אל חלל נשלחות,

תשובות אינו משנות

אהבות נשכחות, אבודות.

ניצנים גבהו, פרחים רעננים

מרהיביי יופי 

את שהיה אין להשיב.

הגן הפורח רק שלה, וויתר 

באהבה על כסאו המיותם שנותר

בדד.