החיוך נמחק מפניה של סנא הרואה בקפה. בעודה מרימה מבטה באטיות מכוס הקפה שמשקעו הסמיך השאיר בתחתיתו עדות ורמזים הנהירים רק לה,ארשת פניה הביעה כבדות-ראש שאין אדם מצפה למצוא בעיניה של אישה המביטה בתחתיתו של כוס ששרידיו מרוחים בבוץ שחור שמשתרגים בקרקעיתו כעין שבילים לבנים. איך היא מצליחה להשאיר אנשים עם פה פעור? עיניה נוטות בזווית כלפי מעלה, הן כל כך קטנות עד שהן חושפות טבע חשאי.
"את עומדת לעשות משהו שתצטערי עליו," אמרה.
"מה," השבתי, מנסה להסתיר את תחושת הבהלה שאחזה בי. מדוע טרחתי בכלל לעצור ביפו אצל סנא ?
"הקפה אינו משקר," התעקשה.
"מה הוא אומר." ניסיתי לזלזל באמיתות דבריה
"הנה תראי, יש צל עמום על שרידי הקפה." היא העבירה מול עיניי את הספל המוכתם.
מה היא מבינה בקפה היא לא עושה רושם שהיא מאמינה לדבריי.
הטבעת המבהיקה מאבן יקרה צבתה את אצבעי והמחשבות בערו בי. כף ידי נטפה רטיבות מתוקה שיש בה טעם מר.
את תמיר איש הייטק שעובד שעות רבות במתחם המסתורי בלב תל אביבלא ראיתי שבועיים מאז שקיבלתי ממנו בהצהרות נרגשות את הטבעת. הוא לא דברן גדול. יש לו עיניים חומות ירוקות וחיוך שממיס לי את הלב, הוא תמיד עסוק או עייף אך כשהוא ערני הפרגון שלו ואהבתו החובקת מתירים בי את כל התסכול לגביו. ובאותו ערב רומנטי שנתן לי את הטבעת הוא לא הציע לי למסד את הקשר אפשר היה להבין שכן הוא הדבר.
יש לו טבע לספר בדיחות שלא במקום הנכון ושאף אחד לא צוחק הוא נכנס לקונכייתו ולא משתתף בשיח החברתי.
הייתכן? הסבתי מבטי לצד, מנסה לאסוף את מחשבותיי ולמצוא הסבר הגיוני לצירוף המקרים המטריד. בדמיוני שחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי ליפו ליד מגדל השעון. החניה, ביתה של סנא הקוראת בקפה, הביקור השבועי הקבוע בקפה הלוטו, ועכשיו זה. האם יש לקוראת בקפה מודיעים סמויים, שעקבו אחריי ודיווחו לה על קניית הטבעת? הלא היו דברים מעולם, ותסריט שכזה בוודאי סביר יותר מאשר העלמו המסתורי של תמיר.
"אני מצטערת," קטעה את חוט מחשבתי. "את צריכה להיזהר." משהו בדיבור של סנא לא נגע למה שהיא אומרת היא מזהירה אותי ומחייכת כאילו אין מחר. חשתי שלא רק היא מצחקקת אלא שקירות הבית שלה מגחכים כלפי.
"אה, באמת?!" ניסיתי להציג רגיעה אך יצא לי הערה צינית.
"ואין לך במקרה איזה קמע חנטריש באלף שקל שיציל אותי?"
סנא ניסתה לשכך את כעסי באומרה שהיא לא מזהירה אנשים "סתם" עמוק בתוכי הבנתי שהמתחים המצטברים לקראת ההבטחה הגדולה שתכנן תמיר לאותו ערב הם הצועקים מגרוני, לא יכולתי לעצור את חוסר האמון בדבריה של סנא.
"לא," ענתה בשלווה. "למעשה, אוותר לך גם על התשלום המקובל."
לאחר שתיית הקפה בתסכול הולך ועולה על שלא ניבאה משהו אופטימי שתתנבא אולי על היחסים בין תמיר לביני, הרי קיבלתי טבעת מהממת הוא לא הציע לי נשואים אז מה עם הטבעת היא לא משהו שיכולה להצביע על משהו שכל כך רציתי. חיפשתי בארנקי שטר עשרים השקלים שידעתי שיש לי מצאתיו בין כל מיני ניירת השלכתי אותו לעברה וגרפתי מהשולחן ביד אחת חלק ממה שנפל, מה שנשאר שיישאר-מה זה משנה.פניתי לאחור והתחלתי ללכת.
"גברתי!" קראה אחריי, "חכי רגע!"
לא ראיתי בקפה הזה דבר ורק האצתי את קצב צעדיי, שולחת אותה במחשבתי לאלף עזעזלים. שמעתי אותה צועקת עוד כמה דברים שלתוכנם לא טרחתי להקשיב, עד שהגעתי למכוניתי שחנתה כברת דרך מביתה.
* * *
אלא שזרע הפורענות נטמן, וכל החששות שהודחקו עד כה צפו ועלו ביתר שאת בעקבות הנבואה הקודרת כי מערכת היחסים שלי עם תמיר הייתה מדהימה, סוחפת, יצרית אז מה קרה ואיזה חידוש היה בהיעלמו הפתאומי? האם שלושת החודשים האחרונים, מופלאים ככל שיהיו, הם ערובה טובה מספיק לעתיד הקשר? הרואה בקפה אולי היתלה בי, או שבמקרה אמרה מה שאמרה, הדברים נגעו במשהו אמיתי להכאיב. לא יכולתי לענוד את הטבעת על אצבעי להתגנדר בה ולהשוויץ בפני חברותיי, למרות כל האהבה , הייתי זקוקה לזמן נוסף. תקופה להעריך, לשקול, לחשוב.
. לא יכולתי לנחש את דרך מחשבתו של תמיר וגם לא הבחנתי שיש לו תכניות מיוחדות כלפי. על המילים שנאמרו אין טעם לחזור, ומוטב היה שלא היו נאמרות כלל. הוא טען נגדי שאיני אוהבת אותו באמת, ואני טענתי שאם היה אוהב אותי, לא היה אכפת לו להמתין עוד מעט. בכיתי, והפניתי את גבי, וכשהסתובבתי בחזרה הוא כבר לא היה. לא יכולתי לגלות צפונותיו של האיש שהתווכח איתי לפני רגע והציפייה הנרגשת לשובו הפכה לזעם.
* * *
. ימים שלמים רבצתי חסרת מעש מול הטלוויזיה, בוהה בתמונות המרצדות מבלי להבין דבר; כל שהצלחתי להרגיש היו דמעותיי מדי פעם. ברקע תכניות הריאליטי צפיתי בהגרלת הלוטו קפצתי כמו נשוכת נחש טופס הלוטו לא היה בארנקי, דיוקנה של סנא הרואה בקפה עולה ממסך דמעותיי. למה באמת התכוונה? האם טעות חיי הייתה הצעת הנישואין שדחיתי? אם אני ותמיר לא הצלחנו לעמוד במשבר הזה, אולי באמת לא היינו מתאימים – והנבואה הצילה אותי מאסון גדול עוד יותר? מופרך ככל שיהיה, רעיון זה הציע לי לפחות שביב של נחמה, ועל כן נאחזתי בו כטובעת בקש, משכנעת את עצמי יותר ויותר בנכונותו. עד כדי כך למעשה, שגמרתי אומר לחזור לביתה של סנא, בדמיוני שחזרתי את צעדיי מרגע הגיעי ליפו ליד מגדל השעון כאילו לטעום את הריח, אולי הזהרתה הייתה נכונה.
ביתה היה נעול לא היה במקום איש. פניתי לאחד מבעלי החנויות הסמוכות ושאלתי אם הוא מכיר את סנא היידעונית בקפה.
"בטח מכיר," ענה בחיוך רחב. "זאת כבר לא צריכה לקבל קהל שמחכה לתור כמו בקופת חולים."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"לא קראת בעיתונים? לפני שבוע, איזה שוטה אחד שכח אצלה טופס לוטו. זכתה בעשרים מיליון!"
