לא פילוסוף

אז אולי אני אמצא עבודה במקום אחר . אפשרי . חשבתי בראשי . אפשרי . אני לא מרגיש את עצמי יותר . אני חולם חלומות וסוגר את התריסים. אני מחייך ורוצה לצעוק כל כך חזק שאין לי דבר בחיים להאחז בו . אני רוצה להעלם ולא להיות נוכח בחיים של עצמי. להתבודד . להתחיל מחדש . לא רוצה לחשוב על כלום . בטוח לא על מה יהיה . העניין זה שהאדישות הזאת לעתיד שלי, במקום להלחיץ אותי היא גורמת לכל דבר שאני מסתכל עליו להיות באותו הצבע . צניחה חופשית או סרט . זיון או שינה . מבחינתי זה לא משנה . זה לא מעניין בכלל. אין לי סנטימנטים לשום דבר ככה אמא שלי אומרת . הכל ממני והלאה . רגשות ואהבה - הם לא יותר מהרגל שזמן ושינה יכולים לטשטש, קצת מקלחות חמות , איזה ספר שניים , סדרת דרמה טובה וחזרת לחיים , כמו חדש . לכל מקום הנשמה שלי יכולה לנזול ולהתמסגר , תל אביב , או קיבוץ בערבה , העיקר שאני אמצא סיבה לרחם על עצמי , העיקר שאני אגחך מהסרקזם שאני רואה בכל דבר שאני מביט בו , אתפלא מהקלישאות שנוזלות מפיהם של עצומי העיניים , רובוטי השיגרה , אתמוגג מהקלות הבלתי נסבלת של הטמטום. רק להיות שם , ולשתוק . אני פועל מכורח אחיזת העיניים, ולא מרצון אמיתי . הימים עוברים ,והתאריכים על התמונות בועטים לי בשכל. בועטים , ונאחזים בדבר מה כדי ליצור זוויות, לבעוט יותר חזק בכל פעם. באזניים מהדהדות השניות ,הדקות. בעודי מוטל על הקרקע , בוהה ומרגיש איך הפנים מרצינות. כל תחילת חודש . בום טראח . מרעיד אותי ומטלטל בזעם, את האדמה עליה אני דורך . מטלטל בזעם בהתפרציות קטנות וסינון של נהמות קלות שמורכבות מעיצורים בלבד, כשכואבות הגבות מלעקמן . אני לא מרגיש בדיכאון, אני מרגיש שאני נטול רגש מעניין ,כזה ששווה להזדקן עימו . עכשיו אני במיטה. ספק כותב ספק מתבכיין. מגדיר דברים במילים יפות .ולפעמים אני מנסה להגדיר את עצמי , לפעמים כפילוסוף, ואז נרתע , אני לא פילוסף. אני אדם שמגדיר את החיים.

חופר עוד בור ושותל עוד עץ של משמעות בגינת המציאות . עץ שצומח כלפי מטה , אל תוך הקרקע , לתוך החושך.