לא רוצה לישון לבד

את צועקת, מעולם לא חשבתי שאעמוד מולך כך, שדמעות עומדות לפירעון, עומדות להחזיר את חובן, לצאת מגבולות העין ולפגוע לי ישר בחזה. יש עדיין אודם על שפתך, ושיערך החום בורק באור החדר, את ממשיכה לצעוק ואני מקשיב, הולך אחור, בקצב האצבע המורה שלך שעטה לכיווני בשלל האשמות. חלקן בכלל לא בשליטתי. דוגמת הלידה שלי, ואי הרמת הקרש בשירותים, דברים שלא ידעתי שקיימים . הצעקות מתעייפות, את קרבה אליי בחבטות קלות ואקראיות, מיואשות מעט. כעת כולך עגונה בזרועותיי , סופגת דמעות בחולצה שלי. אני מטה את ראשי אליה- אל השיער, ומריח את היופי הזה, אוחז, סוגר אגרוף ומתעצבן על עצמי, על הזמן הזה.

חלפו להם יומיים, ומוסיקה לא מפסיקה להתנגן לי בראש, אני יושב על הספה הירוקה בדירה, כוס קפה מונח על השולחן. לועס את קצה המשקפיים , ומנסה בשבע עיניים להבחין בעוד טעויות הגהה בקטע מעורפל שכתבתי אתמול בלילה. היא עומדת שם עם כוס הקפה שלה, מביטה בי.  אני יכול להבחין בזה . זה מוציא אותי מריכוז. היא חזרה עכשיו מהעבודה , מלבד נשיקה קלה על הלחי , ו-'מה נשמע' מחייב לא החלפנו מילה. אני עוזב את המחברת לרגע ומחזיר לה מבט. אני קם לכיוונה, ובזמן אחד נצמד. היא מניחה את כוס הקפה על השיש, היד שלי מקיפה אותה, אני מושך אותה אליי לכיוון הספה. 

איך היה היום בעבודה?  אני שואל אותה, כשאנחנו צמודים אף אל אף , מחפש בעיניה ומנסה לתפוס אותה מחייכת. 

פשוט נהדר. היא עונה בטון נבוך שמבקש הקשבה.  אני עייפה , ואתה כל הזמן במחברת שלך.

אבל הנה , אני פה. שתיקה .אני מתחיל לזמזם ולשיר קלות את השיר המפורסם של סקיטר דייויס , אני מחזיק לה את היד , ומתחיל לרקוד איתה . היא לא משתפת פעולה במיוחד . היא מחייכת , ואני מביך אותה כשאני צועק בכל הבית שהצלחתי לגרום לה לחייך , ושמה צריך בכלל יותר מזה. היא צוחקת קצת , ואז אומרת שאני אדיוט ושאין לי גבולות . אין בך שום דבר רציני ?. הכל אצלך בדיחה?. אתה יום אחד מאהב מדהים ויום אחד אתה לא נמצא .אני כאן כל השבוע אבל , מתגונן .  ברור שאתה כאן . אבל הראש שלך בתחת . אין לי תשובות לשאלות שלך. לפעמים אומר , ולפעמים סתם חושב את זה בראש. אבל תמיד אני יוצא. לגן. לספסל. לגג. אני יוצא ומגשים למעשה את הסצנות הקבועות שבונות לי כל פעם מחדש את הסיפור הזה . בוריאציות שונות עם נשים שונות, מיטות שונות. כולן בסוף ילכו.

ובלילה . אני מת מפחד. אני מת מפחד כי המחשבות שלי רחוקות ממני שוב, שוב אני לא . והשאלות שלה הן השאלות שלי בעצם . התשובות שלי הן הכעס שלה בצדק . והכעס שלה הוא חוסר האונים שלי . אין לי תשובות. אבל אני לא רוצה לישון לבד.