נדרים-הבריחה / פרק ראשון

נדרים

פרק ראשון-הבריחה

(פרקי הספר רבים ומאד קצרים)

*משה לוי הוא ראש המשפחה ואביו של אביתר גיבור הספר

    לא תמיד נכח משה בביתו בזמן ארוחת הצהריים. אדון לוי היה מתעורר בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאת התרנגול ויוצא לתפילת הבוקר בבית הכנסת בקצה המוצלל של רחוב הפחים הגדול.

"זאת הפעם החמישית כבר!" הוא שאג ממושבו בבית הכנסת. "אם לא יתקנו כאן את הספסלים, אני אאלץ לסגור את בית הכנסת לאלתר".

משה כעס, שוב פעם כעס, תמיד כעס.

"כבר חודשים," הוא אמר. "אתם באי בית הכנסת הקבועים, לו רק היה אכפת לכם הייתם טורחים לטפחו ולגרום לו להראות מכובד יותר".

"אני נראה לכם טיפש?" סינן משה לוי. "אני יודע בדיוק מה יקרה אם אשחרר את עצמי מהנטל הזה".

  בפחד מפניו ומתגובותיו ומיראת כבוד, היו המתפללים מורידים את ראשם כאשר משה היה פונה אליהם. משה לוי היה אחיו של דוד לוי שמש בית הכנסת, אבל עברו שנים רבות מאז דברו בניהם. למעשה, דוד האח נהג להעמיד פנים כאילו בכלל אין לו אח, כי האח משה ואשתו רבקה היו האנשים הכי לא נחמדים בעולם. הם שהיו גרים בשכנות טובה עם דוד ומשפחתו במשך שנים, הפכו את הקערה על רקע של ריב מכוער בנושא ירושה. משה הגדול מבין חמשת האחים למשפחת לוי, היה משוכנע שהנתח הגדול של הירושה שהשאיר אביו מגיע לו, בעוד שעל אחיו האחרים ובמיוחד על דוד לא חשב כלל. וכשנולד בנו הבכור של משה אביתר, דוד ורעייתו לא הוזמנו לברית, מה שהעמיק את הקרע המשפחתי.

משה לוי הטיל מורא על כולם, על משפחתו וגם על חבריו.

      כשמשה לוי התעורר באותו בוקר של יום ראשון, לא היה רמז כי הנורא מכל עבורו עומד להתרחש. שדבר שלא העלה בכלל בדעתו עומד להתרחש בביתו ובמשפחתו. כראש משפחה חרדית מאד בשכונת מאה שערים, מבחינתו אותו יום ראשון היה היום הכי רע שיכול להיות.

     כשנולד בנם הראשון של משה ורבקה, השמחה הייתה כל כך גדולה ובמיוחד בשעת ברית המילה. זה היה שבע עשרה שנים לפני ומאז נולדו להם עוד חמישה בנים ובת אחת. ובטח שאז לא שיער משה ולא חזה את שעתיד להיות ושבנו הגדול (אינו הבכור היה היריון לפני) בהגיעו לגיל שבע עשרה יטיל אות קלון עליו ועל עקרונותיו.

    בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ראשון נטל אביתר את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של האם רבקה וניסה לנשק גם את האב משה. אבל לא הצליח, מפני שמשה היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "ממזר," הוא זרק לכיוונו של אביתר.
 

    רק בקרן הרחוב הבין אביתר שאיבד את משפחתו. התספורת הקצוצה שעל ראשו המגלה שיער שחור וצפוף ומבליטה את פניו המדהימות, החליפה את הפאות הארוכות, ומכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו החליפו את הבגדים המסורתיים הקבועים.

    קצת בהלם מצעדיו האחרונים, אביתר הישיר מבטו קדימה והבין שעתה חייו עומדים להשתנות מהקצה לקצה וגם אם דמיין בעבר איך יראו חייו בעתיד, עתה משביצע את התהליך הדברים נראים לו יותר ממשיים.

    שלם עם עצמו ולא מהסס עלה אביתר על רכבו של חברו שניר אשר הסיע אותו אל הכרך, ואל החיים הצבעוניים של תל אביב.

 © כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

 תקציר:

http://galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=94465