נדרים - פרק 2

2- בוקר יום ראשון

*משה לוי הוא ראש המשפחה ואביו של אביתר גיבור הספר

       לרגע אחד משה לא עיכל את מה שראו עיניו-ומיד הוא הסב את ראשו להביט שנית. ובטרם יצא אביתר מפתח ביתו עוד הספיק משה למלמל מספר קללות ביידיש ולהעיף עוד מספר צלחות וכוסות

       עד לאותו יום ראשון שרבי של אוגוסט אלפיים וחמש משה לוי כמעט ולא נראה בביתו, כאמור היה יוצא משה לוי את ביתו כבר בחמש לפנות בוקר לתפילת שחרית, משם היה ממשיך לישיבת "מיר", שם היה שוהה בכל שעות היום והלילה ועד שעה אחר חצות אז היה חוזר הביתה לישון. ובאותו יום ראשון בו החליט בנו הראשון לעזוב את חיי הדת ולצאת בשאלה, הרהר משה לוי בינו לבין עצמו בשעת לילה מאוחרת: "מה עלה על דעתו של בני?", סינן משה לעצמו, "זו בטח הייתה מן טעות אופטית". משה מצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מן הישיבה לכיוון ביתו בשעת חצות לבוקר יום שני בשבוע, התהלך משה סהרורי ובמחשבתו ראה בגדים מוזרים-בגדי החילוניים. אצבעותיו תופפו בעצבנות על בטנו, ומבטו נפל על שני צעירים שהלכו לתומם במדרכה ממול. הוא ראה איך הם מתלחשים בניהם בהתרגשות ואיך הם נוגעים אחד בשנייה בלהט רב. משה נזעם כשהבחין בלבושה הדל של הנערה ובידו המגששת של הבחור דרך כל פרצה בבגד הנערה. משה רצה לגשת אליהם, אולי לצעוק, אולי לקלל ואולי רק לומר או להסביר במילים פשוטות שלדעתו אין גישתם מכובדת. משה פתח את דלת ביתו בדיוק בחצות וחצי, כשמחשבותיו נתונות בראשו כמקדחה.

   משה לא הצליח להירדם, ותוך שהוא עסוק בעצמו ובמחשבותיו שכח בכלל את אשתו וילדיו. כל כך טרוד היה בבנו הגדול, ואיך יקבלו בני המשפחה המורחבת ואנשי העדה את בחירתו ודרכו החדשה של אביתר. משה הרגיש איך צוחקים עליו בחברה החרדית ואף מנדים אותו. משה לא מצא מרגוע לנפשו ואפילו לא חשב לרגע לפנות לאשתו על מנת לברר איך היא מרגישה עם הנושא? או שאולי היא תומכת באביתר, ואולי הדבר הזה כבר מתבשל בבית תקופה והוא לא ידע על כך?. לא היה גבול להתמרמרותו של משה, מאדם כועס מטבעו הוא הפך לאדם יותר כועס. גם משפחתו וגם חבריו לבית הכנסת הרגישו את נחת מזגו הגועש וגועש ומסרב בכל תוקף להירגע. הימים לא הטיבו עם משה האב ולא עם רבקה האם ולא עם אחיו ואחותו של אביתר, עת הוא נעלם לימים ואולי חודשים.

     רבקה לוי מעולם לא זכתה ליחס הוגן מבעלה וממשפחתו, מעולם לא זכתה בנקודות זוהר גם כאשר הייתה רעייה ואם למופת. כל שעליה לעשות עשתה באהבה ובמסירות, תמיד כיבדה את המטאטא והסחבה, מבחינתה מטלות הבית היו לחשי קסם ואגדה. מעולם לא לבשה גלימת היעלמות תמיד נכחה היכן שהיו זקוקים לה ילדיה ובעלה. היא הכירה רק את חייה הצנועים שלא זיהתה בהם אומללות. חמשת אחיו של משה בעלה היו רודים ומשפיטים אותה, היו משדלים אותה לעשות דיאטה, "את שמנה ודוחה", אמרו לה. "את מפונקת ומגודלת". רבקה הייתה שומעת ומפנימה.

   רבקה התחתנה בגיל שמונה עשרה בלבד למשה לוי שהיה גדול ממנה בשנה אחת בלבד. רבקה לבית פרנקל נולדה בפולין ועלתה לארץ עם הוריה ושתי אחיותיה בעודה בת תשע. משפחת פרנקל קבעו את מגוריהם בשכונת גאולה בירושלים הסמוכה לשכונת מאה שערים שם התגוררו משפחת לוי משפחתה של בעלה משה לוי.

  ביתם של משפחת פרנקל היה בן שני חדרים קטנים מאד, מטבחון ושירותים משותפים לשכנים נוספים. לרבקה הוקצתה פינה קטנה עם מזרון בחדרון עם שתי אחיותיה הקטנות, מרים וחנה. הוריה של רבקה יהושע ודבורה, לא הצליחו למצוא עבודה קבועה בירושלים, וחיו על פי תרומות שהונהגו בקרב העדה החרדית.

  משפחת לוי הייתה ידועה ומקובלת בחברה החרדית כולה, משה האב היה רב בית הכנסת, "אור התורה", אשר היה ממוקם בלב שכונת מאה שערים, משה גם לקח על עצמו את האחריות לטיפוח ושיפוץ בית הכנסת בשעות הצורך, ואף על פי שמינה לעצמו עוזרים מתוך המתפללים, הוא לא היה מרוצה מאופן תפקודם ולא פעם גער בהם על חוסר זה או אחר, ולכן החליט לקחת את המלאכה לידיו בלבד.

ומאותו בוקר של יום ראשון, לא חזרו חייהם של משפחת לוי למסלולם וכל יום שעובר גורם למשה ולרבקה להתרחק אחד מהשנייה ולשקוע כל אחד במחשבותיו.

©  כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

פרק 1-הבריחה

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=94551