אמיגדלה

העיר נמחקה לגמרי במלחמה , ולא היה ניתן להבחין בדבר מלבד קולות הציפורים ורחשי המים שהציפו חלקים נרחבים בשכונות . משנפרצה התעלה , ומחקה כמעט כליל את אזור השערים בעיר, לרגע היה נדמה שזהו הטבע שניצח את האדם ולא האדם ניצח אדם אחר. בחלקים היבשים היה ניתן להבחין כי כל החיות החלו מוצאות מקומן תחת בתים הרוסים , שותות ונהנות ממי הנהר החדש שנוצר, אחר סחב עימו רהיטים שבורים ולעיתים רחוקות גופה עם תכריכים שלבטח תגיע לבסוף אל המעגן, שם אנשים אמיצים יאספוה , יקראו לה בשם , יתנו לה משימה , נשק ומדים. רופאים ינתחו ויספרו על התאבדות הרואית , כמעט משיחית , מוקד עליה לרגל חדש נפתח . תולים תקוות במתים ,  לאן הגענו ישאלו עצמם , וימשיכו לעטוף תכריכים. 

אך החיות אינן אשמות בחורבן העיר , הטבע רק מכסה הכל ירוק, לא יכול לתקן דבר ובטח שלא לכבוש . כמו אדם המלקט בעצב בובת חרסינה שראשה נשבר , מבקש להדביקה , ללא  הואיל  ,כך הטבע נותר לבדו במלאכת השיקום של העיר.

הילדים התאכסנו עם מספר נשים מבוגרות , שלא היה ביכולתן לשמש כעזר במפעל הנשק כשאר נשות העיר. חלקן בגלל מום מולד , וחלקן פצועות מלחמות קודמות . אך אל נא להתבלבל אלו היו נשים חזקות במיוחד , לא זקנות מפרקים ומדולדלי עצמות, הרי היו זקוקות בחיהן לכח פיזי לא פחות מנפשי כדי להתגבר על נכותיהן. את הזיקני העיר השכילו לשמור במקום מבטחים אחר מחוץ לעיר , אלו שהסכימו לצאת מבתיהם כמובן. שכן הזקנים היו ידועים בעקשנותם ושמרנותם , חלקם העדיפו אף ללבוש את מדיהם מלאיי העיטורים, לפתוח את גז התנור , וללכת לישון שנת נצח . כל זה נתגלה למאוחר יותר בפיצוצים ,התלקחויות לא מבוקרות וספונטניות שרק החריפו את חורבן הרחובות , וגרפו קרבנות מיותרים . עוד משיח , עוד גיבור נפל .

אמיגדלה , החלק במוח שאחראי על אהבה ושנאה כאחד , כך קראו לה. אמיגדלה . אביה , שהיה מבין היחידים בעת ההיא שהכיר את רזי המוח האנושי , מדען במקצועו , קרא לה כך. והבטיח לה במילים אלה אחריות מאוד גדולה . אמיגדלה הייתה בזמן המלחמה בת 6 .אביה נשלח אל החזית , וכמו רבים ואחרים , כלל לא חזר , אף לא בתכריכים . בעקבות כך , נאלצה אמיגדלה לשהות עוד כמה חודשים לאחר המלחמה בבית הילדים , שהפך להיות ,בלית ברירה , בית יתומים .

כל הילדים נאספו ליד מקלט הרדיו שהוצב במרכז הממ"ד , והאזינו אל הקריין שהכריז על הפסקת האש האזורית . הילדים נראו שמחים ולשמחתם ,בסוף יום העבודה, הצטרפונה כל האמהות ממפעל הנשק בכדי לקחת את ילדיהן, בפעם הראשונה מפרוץ המתקפה. הכל נגמר ועכשיו הגיעה העת למנוחה, העת ללקק את הפצעים . 

 אמיגדלה ידעה שאין לה אמא, לכן לא התרגשה כלל מגידופי הילדים שהביטו כעת ממרום כיסאם, על דיירי הבית החדשים. מצד שני לא הייתה מוכנה לשמוע על כך שהיא נשארת לישון בבית יתומים. לטעמה, איננה מתאימה לאף מחנה מן המחנות שנתחלקו עתה בין קבוצת הילדים .  

" אני מחכה לאבא שלי" , אמרה בקול בטוח ולא מתפשר. מטפלות בית המכסה הביטו באמיגדלה בזעם ותסכול, אין להן פנאי עכשיו לילדים סוררים שכמותה, את בית המכסה שנתגלה עכשיו כבית יתומים , עליהן לאחד . לאיטה הלכה אמיגדלה , גוררת בובת סמרטטת על שביל אבנים מתפרק , שהיה מלא בפסיעות בוץ בעומקים שונים. פסיעות כמו בורות שהציבו  אתגר לרגליה הרזות של אמיגדלה. 

"היכנסי אל הבית , עוד מעט יבואו שועלים" נשמעה קריאתה של מרתה
אך אמיגדלה התיישבה על אבן גדולה, המשקיפה אל הריסות המזח בנהר הכחול . רוטנת , זועפת ומחכה .

 לעתים אבא ואמיגדלה היו זורקים אבנים לנהר הכחול , תמיד אבא היה מתגאה כשהיה פוגע בראשו של שפמנון שהוציא קלות ראשו מן המים. וברגע היה אבא קופץ פנימה אל תוך הנהר , ומשאיר אחריו שפריץ גדול . יוצא מן המים מחויך, אחר התיז כמות מים נכבדת על אמיגדלה שכלל לא חשה להכנס לנהר . "אויש! תראה מה עשית! " אמרה אמיגדלה בהטפה אימהית.

 חיכתה עד רדת ליל , על האבן הגדולה שליד הבית החדש שלה. עינייה כעוסות זמן רב , איננה עצובה כלל , אם כי עצבנית . איננה יודעת עדיין מה צופן הזמן, מה עתיד להתרחש , והעיר כולה מים ובוץ . מרתה החזיקה בידה, וליוותה אותה חזרה אל הבית . כעת כבר זוכרת כיצד ללכת בין הפסיעות הגדולות שבשביל- מבלי להחליק, מבלי למעוד .