יצירות אחרונות
התאהב בצעירה (1 תגובות)
צביקה רז /שירים -17/05/2024 21:43
האיכר והתבואה החדשה/ מאת: אהובה קליין (c) (0 תגובות)
אהובה קליין /שירים -17/05/2024 18:29
יָצָאתִי מֵעַגְנוֹן ... (0 תגובות)
רבקה ירון /שירים -17/05/2024 16:01
לְפַזֵר מִילִים (3 תגובות)
אביה /שירים -17/05/2024 12:34
הַגָּלִיל עַכְשָׁו דָּלִיל🌹🌹🌹 (14 תגובות)
שמואל כהן /שירים -17/05/2024 04:31
להאיר את העולם (2 תגובות)
נורית ליברמן /פוסטים -16/05/2024 22:26
שיר השבוע - דמעת יחיד (1 תגובות)
תומר קליין /שירים -16/05/2024 22:25
סיפורים
אמיגדלה
אך החיות אינן אשמות בחורבן העיר , הטבע רק מכסה הכל ירוק, לא יכול לתקן דבר ובטח שלא לכבוש . כמו אדם המלקט בעצב בובת חרסינה שראשה נשבר , מבקש להדביקה , ללא הואיל ,כך הטבע נותר לבדו במלאכת השיקום של העיר. הילדים התאכסנו עם מספר נשים מבוגרות
, שלא היה ביכולתן לשמש כעזר במפעל הנשק כשאר נשות העיר. חלקן בגלל מום מולד ,
וחלקן פצועות מלחמות קודמות . אך אל נא להתבלבל אלו היו נשים חזקות במיוחד , לא
זקנות מפרקים ומדולדלי עצמות, הרי היו זקוקות בחיהן לכח פיזי לא פחות מנפשי כדי
להתגבר על נכותיהן. את הזיקני העיר השכילו לשמור במקום מבטחים אחר מחוץ לעיר , אלו
שהסכימו לצאת מבתיהם כמובן. שכן הזקנים היו ידועים בעקשנותם ושמרנותם , חלקם
העדיפו אף ללבוש את מדיהם מלאיי העיטורים, לפתוח את גז התנור , וללכת לישון שנת
נצח . כל זה נתגלה למאוחר יותר בפיצוצים ,התלקחויות לא מבוקרות וספונטניות שרק
החריפו את חורבן הרחובות , וגרפו קרבנות מיותרים . עוד משיח , עוד גיבור נפל . אמיגדלה , החלק במוח שאחראי על אהבה
ושנאה כאחד , כך קראו לה. אמיגדלה . אביה , שהיה מבין היחידים בעת ההיא שהכיר את
רזי המוח האנושי , מדען במקצועו , קרא לה כך. והבטיח לה במילים אלה אחריות מאוד
גדולה . אמיגדלה הייתה בזמן המלחמה בת 6 .אביה נשלח אל החזית , וכמו רבים ואחרים ,
כלל לא חזר , אף לא בתכריכים . בעקבות כך , נאלצה אמיגדלה לשהות עוד כמה חודשים
לאחר המלחמה בבית הילדים , שהפך להיות ,בלית ברירה , בית יתומים . כל
הילדים נאספו ליד מקלט הרדיו שהוצב במרכז הממ"ד , והאזינו אל הקריין שהכריז
על הפסקת האש האזורית . הילדים נראו שמחים ולשמחתם ,בסוף יום העבודה, הצטרפונה כל
האמהות ממפעל הנשק בכדי לקחת את ילדיהן, בפעם הראשונה מפרוץ המתקפה. הכל נגמר
ועכשיו הגיעה העת למנוחה, העת ללקק את הפצעים . " אני מחכה לאבא שלי" , אמרה בקול בטוח ולא מתפשר. מטפלות בית המכסה הביטו באמיגדלה בזעם ותסכול, אין להן פנאי עכשיו לילדים סוררים שכמותה, את בית המכסה שנתגלה עכשיו כבית יתומים , עליהן לאחד . לאיטה הלכה אמיגדלה , גוררת בובת סמרטטת על שביל אבנים מתפרק , שהיה מלא בפסיעות בוץ בעומקים שונים. פסיעות כמו בורות שהציבו אתגר לרגליה הרזות של אמיגדלה. "היכנסי אל הבית , עוד מעט יבואו שועלים" נשמעה קריאתה
של מרתה תגובות
גלי צבי-ויס
/
היא החלק הרגשי
/
13/04/2014 14:39
דוד סגל
/
כתיבה זורמת ומרתקת
/
20/04/2014 23:45
התחברותתגובתך נשמרה |