סיפור לפסח

סיפור לפסח

חודשיים לפני פסח יוסי כבר ידע שהוא יסגור את ליל הסדר בבסיס. הוא השלים עם העובדה שלא ייסב עם משפחתו לשולחן הסדר, ישמע את הסיפורים הקבועים של אביו או ייהנה מהמנגינות המגוונות ל'דיינו'. הוא התנחם בעובדה שלפי כל הסיפורים, הטבחים בבסיס מכינים לכבוד פסח ארוחת חג ברמה של בית מלון, וחוץ מהחוויה הקולינארית זו גם חוויה משובחת מבחינה דתית. כזה היה יוסי, תמיד מוצא את הנקודה הטובה בכל קושי. העובדה המתסכלת היחידה היתה שהוא ידע שאין שום ערך לנוכחותו בבסיס. הוא לא היה תורן שמירות או מטבח – תודה לאל – ולא שמע על שום כוננות מוגברת שבגינה ייאלץ לתגבר פעילות כלשהי. הוא היה, כפי שנהגו לכנות זאת בבסיס, "על תקן עציץ". נו, ניחא, אמר.

במוצאי שבת הגדול, לפני שעזב את הבית עד אחרי חול המועד, יוסי ארז קרטון של מצות עבודת יד שאפה אביו – הוא דיבר עם ברק המש"ק דת וקיבל ממנו הבטחה שזה בסדר לאכול דווקא מהן בליל הסדר, כפי שהיה רגיל לעשות בכל שנה. הוא לא שכח לקחת גם הגדה, פשוטה יחסית, ומכיוון שידע שלא יהיה מסוגל לשתות ארבע כוסות מהזבל שנותנים בבסיס בתור מיץ ענבים, לקח גם בקבוק תירוש משובח. ברק אמר שגם זה בסדר.

בערב החג, לאחר טקס שריפת החמץ הסמלי שערך ברק, הוא קפץ לשק"ם לקנות משהו מתוק שיהיה לו לנשנש בחג. בזמן שחיכה בתור, ודיבר עם זה שלפניו על כמה מבאס לא להיות בבית בליל הסדר, צלצל הטלפון בכיסו. בצד השני היתה שרית, המפקדת התורנית.

"אני נורא מצטערת, יוסי," היא פתחה "אבל הגבירו כוננות ואתה תיאלץ לעלות לשמירה."

"מה זאת אומרת?" שאל יוסי. הוא ידע שיש שלושה חיילים מהמחלקה שלו שסגרו בדיוק למטרה הזאת – למקרה שתוגבר הכוננות. "מה עם הכוננים?"

"אחד עם פטור משמירות, אחד בבי"תים ואחד הוציא גימ"לים לפני עשר דקות, אחרי שהודעתי לו שהוא מוקפץ. מצטערת." היא חזרה.

יוסי היה חייל טוב. לא טרבל-מייקר, ולא כזה שמחפש קיצורי דרך. "מתי?" הוא שאל. "רק אל תגידי לי שעל הזמן של ליל הסדר!"

"מצטערת." אמרה שרית בפעם השלישית. היא באמת התכוונה לזה. "אתה תעלה לשמירה של הערב, שתהיה הפעם ארוכה במיוחד, בגלל ליל הסדר. יבואו להחליף אותך בעשר במקום בתשע."

יוסי קילל בלב. "אוקיי, בסדר גמור. חג שמח שיהיה לך." אמר וניתק. פתאום הבין כמה השגחה פרטית היתה בהחלטה שלו לקחת מצות, יין והגדה. הוא ידע שיצטרך לעשות סדר פרטי בעמדה, והוסיף לקנייה חבילת נקניקיות ובקבוק מיץ תפוזים ל'שולחן עורך' וקופסת חמוצים בשביל מרור.

כשחזר למגורים, בישרה לו שרית שהוא לא ישמור לבד. היא עוד לא יודעת עם מי, רק שיגיע בארבע וחצי לש"ג ומשם יקפיצו אותו לעמדה. הוא ידע איפה הוא עומד לשמור: אפשר היה לראות את גבול מצרים מהעמדה. הוא תהה לכבוד מה הגבירו כוננות. התראה לפיגוע? ירי טילים לאזור? מסתנן מסיני התקרב לבסיס? זה לא משנה, ידע יוסי. הוא ישמור וזהו.

לפי החוקים, אסור היה לו לקחת איתו אוכל לשמירה, אבל לאף אחד מהאחראים על השמירות לא אכפת. יוסי הכניס לתיק קטן את ההגדה והאוכל, ואת המצות לקח בשקית נפרדת. בש"ג הוא פגש את איתן, חייל חדש בבסיס, ושניהם נכנסו לרכב ההקפצות והוסעו לעמדה.

העמדה היתה 'בודקה' ישנה, עם שני כיסאות, מדף קטן ונורה חשופה שדלקה למרות שלא נראה מתג בשום מקום. יוסי הודה בליבו על הנורה – הוא כבר פחד שיצטרך להקריא את ההגדה בחושך. היה צפוף בפנים, וגם איתן היה מבואס מהסעודה שיפסיד בחדר האוכל, אבל עד מהרה התפתחה ביניהם שיחה מעניינת ושניהם הרגישו בנוח. יוסי סיפר לאיתן על ליל הסדר אצלו בבית בהתנחלות, עם תשעת אחיו, ואיתן סיפר על קורס המ"כים ממנו נשר חודש קודם לכן.

אחרי ששקעה השמש פתח יוסי את ההגדה והתחיל לשיר 'קדש ורחץ'. איתן לא הכיר את כל הדקויות של ליל הסדר, ויוסי שמח ללמד אותו כל פרט ופרט. הם התחלקו במלפפון חמוץ בתור כרפס, 'החביאו' אפיקומן מתחת הכיסא ושרו 'מה נשתנה' ביחד. יוסי התחיל לספר על יציאת מצרים, והוסיף סיפורים ורעיונות שזכר מהסדרים בשנים הקודמות. הוא פתח את כפתורי חולצת המדי-ב' וחשף חולצה לבנה עם הדפס של פולארד. איתן התעניין, ויוסי סיפר לו על המרגל הישראלי שכלוא בארצות הברית. שניהם שרו ביחד 'והיא שעמדה' – גם במנגינה המוכרת וגם בזאת של יונתן רזאל – קראו ביחד על משלחת מלאכי רעים וצחקו ביחד על השורה בלי האוויר 'ולאסיפקצרכינובמדברארבעיםשנה'. בכורך הם אכלו מצה עם חמוצים. זה היה מגעיל.

בצה"ל יש יחידת זמן שנקראת 'שעת שמירה'. היא לא ניתנת למדידה, אבל היא ארוכה יותר משעה רגילה. עד שהגיעו יוסי ואיתן ל'נרצה' עברו בערך שש שעות, אך רק ארבע 'שעות שמירה'. יוסי ניסה את המנגינות הכי ארוכות שהכיר לשירי ההלל, כולל אלה ששרו החזנים מהם תמיד ניסה להתחמק, אבל אפילו לשיר כל בית של 'אדיר הוא' שלוש פעמים לא הצליח לקרב את סוף השמירה.

ואז קרה נס פסח: השעון קפץ שעה קדימה איכשהו. יוסי סיים את 'חסל סידור פסח' וקם מכיסאו לרקוד 'לשנה הבאה בירושלים', ובאותו רגע נראו מרחוק אורות הרכב שבא לאסוף אותם. יוסי, עדיין באקסטזה של סיום סדר, החליט לרקוד קצת עם הנהג המבוהל, שלא הבין מה קורה פה ומה לעזאזל החייל הזה רוצה ממנו ושיעלה כבר לרכב ונחזור לחדר האוכל. בחדר האוכל הגישו להם מנות ששמרו במיוחד בשבילם, ושהוכיחו את צדקת האומרים שהאוכל ברמת גמר 'מאסטר שף', ואפילו הרב עוד היה שם כדי לספר להם איזה סיפור על ליל הסדר בתקופת האינקווויזיציה.

כשפגש את שרית למחרת, היא שאלה אותו איך היה.

"חוויה של פעם בחיים." השיב יוסי. "ותודה לאל שרק פעם בחיים."

***

הסיפור הנ"ל התרחש בשנה שעברה. כל פרט בסיפור, עד לקטן ביותר, אמיתי, מלבד אחד: לא קראו לו יוסי. קראו לו אלקנה.

פסח שמח!