סיפורים

עדיין זוכר, ממרחק השנים את ריח גופה, את הבוהק האכזר , המסנוור של הניאון הערום על גופה החשוף וכיצד מדד את גופה כך , ממש מכפות רגליה לשערה השחור הגולש הרטוב וחזור , לשדיה הבתוליים הנהדרים למשולש ערוותה בשיפולי ביטנה עבות ומסולסל

"הנני כאן" אמרה

קח אותי-

ולקחתי.

גרו בשכנות בשכונת עולים ותיקה, בתים דן-קומתיים שנבנו בשנות החמישים עם גג רעפים אדום וגינה קטנה.

המשפחות, רובן ככולן קשות יום, מ"המזרח" פה ושם שובצו "בטעות" משפחות מפזורת אירופה ובלטו בשונותם בינות השמחה הכוללת של בני מרוקו, תוניס עיראק ופרס.

שהיו עיקר הגרעין בשכונה.

והיא, הייתה חזיון לא נפרץ עוד יותר, אביה ממרוקו- דרום ספרד כפי שהקפיד לציין והאם- זהובת שער וכחולת עין מפולין.

בת יחידה הייתה, בתוך משפחות עניפות וברוכות, תמיד מסוגרת , נחבאת אל הכלים, בכיתה הקפידה שנה אחר שנה לשבת מאחור , מעולם לא יזמה דבר, בלטה בשערה השחור החלק, בשפתייה הבולטות , ריסיה הארוכים וחיוכה המבויש- הנדיר.

לעטרת שערה השחור נוצקו זוג עיניים כחולות כים

ירושה מאמא", אמרה בלעג, ."

לבית הספר הלכו ברגל, קרוב היה, וכמעט לא החליף עימה מילה של ממש .

ראשו, נתון היה לבנות החייכניות שהתמסרו בחדווה, שניתן היה להסיר חזייתן בחשכת הגן השכונתי הסמוך

להעביר יד בין ירכיהן הלוהטות המזמינות בחמדת נעורים ולתת להן לחוש בחמדה והתרגשות את האיבר הרשע שצמח בינות ידיהן המגששות.

בפעם הראשונה בה הביטוראה אותה כאישה וניהל עימה שיחה של ממש הייתה במחנה הגדנ"ע "נורית"

ראה אותה במכנסיים קצרים, הדוקים טריקו לבן , ללא חזיה נושפת ממאמץ גופני - וגופו ועיניו -זהרו.

שיחתם נסבה , דרך פלא על סופרים ושירה ולהפתעתו גילה כי יש להם טעמים קרובים ואף זהים,

הביט עליה בעיניים אחרות, כלות.

החל מחליף עימה ספרים ואף הלכו יחדיו לספריה , ישובים צמודים, נוגעים לא נוגעים אך מעולם לא הזמינה לסרט, שם סיפרו הגופות הצעירים סיפורי גבר ואישה בספסלים האחוריים של קולנוע "אלישבע" הזכור לטוב או ל"טיול" לגן האהבים, פשוט

כך אמר לעצמו אחר-כך, ראה אותה אחרת ועד לאותו ערב,

חודשים ספורים לאחר תום מבחני הבגרות וראשית היותו חייל עת חזר לחופשה , חייל מותש ועייף וגילה אותה רטובה ובוכיה ישובה על בוץ זאת, לאחר שאביה, שילחה מוכה מהבית מאחר והתעקשה להתגייס ובהתקבל הצו המיוחל מבחינתה ואסון- לדידו.

עתה, עת לנגד עיניו הבשורה כתובה באותיות דפוס שחורות- חזר וזכר.

בבתוליה הייתה,

דרשה, כי יקחנה

"עשה בי " כך בלשונה, זכר

עשה בי "מעשה איש באישה"

לעולם לא ניפגשו שוב, מודעת האבל מול עיניו הכלות , מוות סתמי והוא תוהה על הביזבוז הנורא על חמדת הנערה ועל כך, שרק לאחר לכתה הבין הטיפש,כי, פשוט אהב אותה.

ההלויה התקימה בקיבוץ אליו עברה לאחר שרותה הצבאי, קיבוץ ששכן בנוף פסטורלי מדהים על אחד מיובלי הדן והוא לא יכול היה שלא לתהות הניגוד בין הטבע החי והשוקק של תום הסתיו-

. וחיים שלמים הנטמנים באדמה.

עתה, חוזר הביתה, נוסע בחלום פתוח, מנסה לשכנע את עצמו כי הדמעות- בשל הרוח.

יצחק אור-

תגובות