נדרים / פרק 5-משה ורבקה לוי (הוריו של אביתר)

5-משה ורבקה לוי (הוריו של אביתר)

      בירושלים ישנן דרכים ידועות. ישנן עולות ואחרות יורדות. אך כולן מסמנות נתיב אחד אל הקדושה והנחלה.

  ארבע שנים ושמונה חודשים, חלק בלתי נפרד מחייה של רבקה לוי בטרם התחתנה עם משה לוי בשלהי שנות השמונים ( למניינם ). נתגלגלה רבקה בין המחט והחוט והבדים הפרחוניים. עוד בטרם שחר הייתה פורשת מחצלת עבה על הרצפה בחדרה ושוקדת בעדינות רבה על החולצה הבאה או השמלה אשר הוזמנה מראש. רבקה הייתה רבת כשרון, כבר בימי הגן ציוריה ועבודותיה הרשימו מאד את הגננות וההורים, היא זכתה לעטר כל פינה חשופה על קירות הגן. מאוחר יותר בשנות העשרה הפליאה רבקה ברקמה, בסריגת כיפות ובתפירה עדינה וססגונית.

    כל שרצתה רבקה בתקופה זו הוא לאסוף פרוטות למען משפחתה אשר הרבתה מצוקה. ובמיוחד עבור אביה אשר חלה במחלה די נדירה והיה זקוק לניתוח מורכב בהמשך.

  מן הצד היו אחיותיה של רבקה מרים וחנה מביטות בה, אולי בהערצה או שמא בציניות מדודה. אך מה שבטוח הן לא התכוונו ואפילו לא לדקה להושיט ידן ולתרום לפרנסת הבית.

  נתמזל מזלם של משפחת פרנקל ובעל הבית לא לחץ בתשלום שכר הדירה. אך באחד מביקוריו של בעל הבית נכנס האב ללחץ נוראי ובאמת בלי שום סיבה, ונפטר לאחר כמה שעות בבית החולים.

  יום אחד מצאו מרים וחנה את אחותן רבקה ישנה בחצר הישנה, וחרדו שהקיץ עליה הקץ. כל כך שקטה ושלווה הייתה שלא אבחנו בדופק ליבה. הן נתנו ליבן שהאחד לחודש וכי רבקה אמורה לשלם את שכר הדירה.

  רבקה אשר אספה שטרות פרט לפרט, רצתה לסדר את ביתה ושיהיה למשפחתה מכל טוב ולא יחסר דבר. עתה על רבקה למצוא פתרונות אחרים והרי עליה מוטלת המלאכה כבת הבכורה.

  כשהתחתנו רבקה ומשה לוי לא הייתה להם פרוטה שחוקה אחת. שניהם היו חסרי כל ומן העוני המרוד מקורם. ובכל זאת התחתנו כדת וכדין וכמצוות משה וישראל. הוריה של רבקה חששו שלא ימצא לבתם בין זוג ועוד שגם חששם היה מופרך כי בתם הייתה נערה יפה ומושכת להפליא. ובעוד דודתה אנה מכירה לה את הבחור התמיר גבה הקומה, והבחיר, משה לבית לוי, נשבתה רבקה בקסמו ותוך מספר חודשים מצאה את עצמה מתחת לחופה כשלצידה "אביר חלומותיה". 

  כשמשה לוי היה בן עשר בלבד שלחו אותו הוריו לקבץ נדבות בפינת רחוב מאה שערים. המשפחה הענייה והידועת מצוקות לא ידעה מנוח מזה שנים. האב אשר חלה במחלה ממארת ניפטר שנה לאחר שנולד בן הזקונים עמנואל. והאם רות אבדה את דעתה בשעת לידתו של עמנואל ומצאה את מותה אחרי. ומה שנותר לחמשת האחים לבית לוי הוא לגדל אחד את השני, כאשר את הנטל הגדול קיבל על כתפיו האח הגדול משה. כשאין אבא ואמא בתמונה החיים קשים פי אלף. משה היה דואג לכל מחסורם של אחיו. את בר המצווה חגג משה בקרב אחיו וחבריו ולימים כאשר הכיר את רבקה בגיל ח"י שנים לא היה לא הספק שברצונו להתחתן ולהקים בית כשר בישראל.

      שנים סבל משה מן התסמין של הילד הלא מוצלח, בעייתי, מרביץ מכות. אך גם מן החינניות נתברך משה לוי. היו לא גם שני חברים חילוניים כאלה שהיה פוגש בסנוקר בבניין כלל, ועוד תחביב היה לברנשים הצעירים-לברוח מבית הספר ולעשן ביחד נובלס. וכשפעם כשהשלג בירושלים תפס את החברים, היה קור מקפיא, שחדר מבעד לבגדיהם. כך עמדו חבוקים שלושתם, מחכים לישועה, אותה מצאו אצל איש נדיב אחד, שהסכים להציל אותם.

ופעם אחת כאשר פסעו שלושת הברנשים בגן העיר, הבחינו בנער צעיר אשר פרץ בצחוק אדיר למראה האחוריים המופשלים שלהם. שלושת החברים רצו למעשה את אותו הדבר, את הקבלה ואת החיוך, או את הגאולה אשר תישא אותם לעבר הלא נודע.

     אחרי החתונה החליט משה כי עליו לשמור על רבקה מכל משמר, הפרימיטיביות שלו שאינה אופיינית לבני גילו במקרים מסוימים הייתה מוגזמת ואף גרמה לרבקה להתבייש. ורבקה חשה מצד אחד בטחון גדול מנוכחותו לידה ומצד שני פחד וכבוד. רבקה הייתה סבורה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד וכי הזמן יעשה את שלו ובבוא הזמן תלמד לאהוב יותר את משה ואף תחדל מלפחד מפניו.

   יפה הייתה רבקה בליל כלולותיה, שערה החלק בגוון הדבש גלש על כתפיה והאהיל על עיני השקד שלה. משה, גבר צעיר ותמיר ויפה תואר, בחליפה שחורה מחויטת וחטובה לגופו נצמדת. ורבקה שכל מחשבותיה היו נתונות לאותו ערב הומה אדם למרגלות ישיבת "מיר", למוסיקה החסידית הרועשת ולגבר יפה התואר שעומד לצידה ונקרא עכשיו בעלה. ורבקה לא שיערה לעצמה שמקומה בחייה עם בעלה לא יהיה גדול יותר מן המרצפת במטבחה, שתשב כאילו בתוך פעמון זכוכית ותהיה רוח רפאים לבנה, רואה ואינה נראית. שתהיה מכונה ליצור ילדים ולסיפוק צרכיו של בעלה. שתהיה מקור לצחוק ולעג בקרב אחיו של בעלה ובהמשך גם של נשותיהם. אף היו לילות שעל משכבה התפללה רבקה שתגיע המכשפה השחורה ותיקח אותה מן העולם הזה ובכך תגאל אותה מייסוריה. אך עם עלות השחר רבקה חוזרת שוב להיות עצמה ולהיעתר לגחמות בעלה.

     בית ירושלמי טיפוסי, עם שולחן כתיבה מעץ מלא ובו מגירות קטנות נשלפות. שלושה חדרי שינה קטנים, מטבחון, שירותים וסלון בינוני. חדר שינה של רבקה ומשה ובו שתי מיטות נפרדות המתחברות בניהן. שני חדרי ילדים, האחד מכיל ארבעה, את אביתר ואיתמר, את אבנר ושמואל. בחדר השני גרו עובדיה ויונתן, ולדינה הוקצתה באותו חדר ממש פינה נפרדת אשר נחצתה בקיר גבס דק מאד. דירת המשפחה מוקמה בקומה הרביעית מעל חצר פנימית מבוטנת חסרת אופי וצמחיה. חלון הדירה הבודד הפונה לחצר, כמעט וקרס מכמות הווילונות הכבדים אשר עיטרו אותו. וכדי להכניס מעט אור הביתה ביום קיצי הייתה צריכה רבקה לעמול קשות. וכוחות היו הדבר האחרון שעוד נותר לרבקה.

      כבודה העצמי של רבקה הושלך ברגע שנישאה למשה לוי, כל רעיון במוחה בדבר עתיד ורוד לה ולבחיר ליבה נמחקו בשלל החיוכים המזויפים אותם פגשה על פרצופו של בעלה. גם ה"שלום", המופגן אותו הרעיפה רבקה על בעלה בכל פעם שהיה חוזר מהישיבה, אותו שלום שהוא ברכת אל כאילו היה למעמסה על ליבו של משה לוי, וכאילו אינו חפץ בו כלל.

    וכשהיה יוצא לישיבה היה נוסך על פניו חיוך מתנוך אל תנוך כאילו דבר מה הוסר מעל ליבו והשתחרר לחופשי. וביום קיצי של ספטמבר כשבנו נעלם מן הבית או נבלעה דמותו, ובימים הבאים אחרי כבר לא היה נסוך אותו חיוך על פניו של משה. ואם היה מנסה משה לוי להביט ולו פעם אחת בהשתקפותו בראי היה מגלה אולי את אחת הסיבות להיעלמותו של בנו אביתר. והשמועות הרצות מקרב מבוגרי העדה על היעלמותו המסתורית של בנו של רב השכונה, הפכו גם לשאלות ותשובותיו של משה לוי כאילו עלו מן המתים.  דרכו הפתלתלה של משה לוי עוד מימי בחרותו לא הנחילה ניצחונות ממשיים בחייו וכנראה חוסרה של דמות אב אקטיבית בחייו גם הוסיפה להידרדרותו הנפשית המתגבשת אשר הגיעה לידי ביטוי בתפקודו הלקוי כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כבעל לאשתו חוץ מלספק את צרכיו הגופניים היה כפלקט על הקיר נטול ציור או צבע. או ככלב שבהחלט נושך ובועט. וכאבא לילדיו תפקודו היה כל כך לקוי שאפילו הגדרה תואמת קשה להשיג. גם בתור רב שכונתי לא היה למשה לוי תובנות מיוחדות וכל הכבוד כלפיו היה בגלל אופי מעמדו. לא אחת היה רודה משה לוי בשאר מתפללי בית הכנסת אם אחרו במתן תרומה או פשוט לא פעלו על פי הלך רוחו.

     "משה לוי, נא להיכנס!", הדהד קולו של הפקיד בקצה המסדרון שעלו ממנו ריחות של עובש וצחנה. משה החזיק בידו תיק אפור ובו מסמכים רפואיים. שישים ימים עברו מאז עזיבתו של אביתר בנו של משה, וכבר חגי תשרי חלפו והסתיו בעיצומו, וחודש מר חשוון לא ממש חייכן. "אתה יכול להיכנס פנימה מר לוי, הקרדיולוג ממתין לך בחדר". ד"ר פיטוסי עלעל בבדיקותיו האחרונים של משה, בצילומי הסי טי ובמיפוי הלב וקבע חד משמעית שבגיל ארבעים כמעט, משה לוי צריך לעבור ניתוח מעקפים. נו ומה הפלא עם רמת העצבים החסרת פרופורציה והגנים בקלות משה לוי יכול להקרות "חולה לב". והיעלמותו של בנו ואף יציאתו בשאלה הוסיפו בכי רע למצבו הרפואי של משה לוי והנ"ל מצא את עצמו תוך שבוע ימים בבית החולים הדסה עין כרם בטיפול נמרץ לאחר ניתוח מעקפים.

     לאחר מספר ימים בעודו מתאושש מן הניתוח שעבר, מגיעה לחדרו בבית החולים אישה מבוגרת מאד, ונדמה היה שלא הגיעה אל משה במקרה. "שלום לך משה לוי היקר, ומה שלומך", אמרה האישה כשידיה רועדות ועיניה מעורבבות בדמעות. "אני בסדר, ומי את אם יורשה לי לשאול?. "משהו..."נקטע קולה. "משהו לא בסדר עם אביתר בנך". ולפתע האישה שאפילו לא אמרה את שמה הסתובבה לכוון הדלת ונעלמה.

       משה לוי נתקף דאגה גדולה מאד, ואת כעסו הרב על בנו החליפה דאגה חסרת מעצורים. משה דמיין את הרע מכל, ובכלל חשב לעצמו, מי זאת האישה הזאת שהגיעה אליו משום מקום? ומאיפה היא מכירה את אביתר? ומה היא ניסתה לומר או לרמוז.

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי