ימי אלול

בזעקה אילמת
יושיט זרועות
כעץ עטוף
ימי אלול,
עירום.
דלה כסותו,
כבד לבו
בשפתיים קפוצות
יהגה תפילה,
נואשת נשמתו
עוד הלילה
לגעת
בסוד הימים
אות
על סף הבית,
לראות בזוהר השחר,
לרוח ממרחקים
עד קצות
ערפל נמוג
וברק העין זוהר.

ימי אלול פורחים,
כורע ברך
לכבודם,
הן יבואו
על ראשו
לפרום מצוקה,
לעטות רגע מיוחד
של חג.
הלא זקוף קומה ילך
יפסיע באש תקווה
אין בו בכי
תמרורים,
לא שעור קומה,
רק בשר ודם
רוח
ונשמה.